מיומנה של מאמנת אישית ומנחת סדנאות

 בן זוג  להצלחה: הכישלון

מאת: חי ערב

עוד ב"הדרך למעלה":

"לגעת אישה"

בריאות נפשית ופיזית

סגנון ואיכות חיים

טיפים

 

 

 האם יש לי תקווה לעתיד?

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

אצל אחרים הכישלון נראה לי כל-כך מובן מאליו, כל-כך חלק מהעשייה, כל-כך חלק הכרחי מהחיים. כל-כך בלתי רלבנטי לגבי חכמתם, מקצועיותם, ערכם או אהבתי אליהם. רק כשזה נוגע אלי, הכישלון הוא אפוקליפסה, טרגדיה איומה, אסון שאין אחריו חיים. רגע, מה אמרתי? אסון שאין אחריו חיים? כן, כן, זה בדיוק זה. כישלון בשבילי הוא אסון קיומי, שאין אחריו חיים. איך ניתן להבין את האפליה הלא מתקנת הזאת, שכישלון מצידו של כל אחד מתקבל  בהבנה, אך רוחב הלב הסלחני הזה נעלם ברגע שהכישלון הוא שלי?  מה כל-כך שונה בזה? לא יודעת, אבל זה ברור: לי אסור להיכשל. לאחרים מותר. לא רק שאסור לי להיכשל אסור לי אפילו להתקרב למצב שעלול לנבוע ממנו כשלון בעתיד הקרוב או הרחוק... אין יותר כלום אחרי הכישלון, חידלון. סמטא ללא מוצא המובילה אל הסוף, כיוון שאין לו תיקון.

 

אז אתם רוצים לומר לי שאתם עדיין שואלים למה סיטואציה שיש בה סיכון  קטנטן לכישלון גדול לא באה בחשבון בשבילי? לא באמת, נכון?

 

ועכשיו בואו נעשה עוד צעד אחד: איפה אפשר למצוא סיטואציה שאין בה סיכון? אולי איפה שלא משיגים כלום, במקום שאף אחד לא מצפה ממך להשיג או לבצע כלום (בעיקר את עצמך לא מצפה מעצמך), למשל במקום שבו את לא מקבלת כסף? או יותר טוב (כלומר, הרבה  יותר גרוע) מקום עבודה שבו את מוכרת את הרוב המכריע של שעות הערות שלך ומקבלת  בתמורה משכורת שאפשר לחיות ממנה? חשוב שזה יהיה מקום עבודה בלתי מאתגר ובלתי מעניין בעליל. כזה שכל אחד מבין שאין לך שום עניין או צורך להצליח בו. אחרת חלילה תוכלי עוד להיכשל.

 

עומדת על המשמר לא לאפשר תזוזה בכיוון שמריח כמו במה אפשרית לכישלון:  קשה לי לדבר בציבור,  הופעה בטלביזיה יכולה לשתק אותי למאה שנה, ואתם יודעים מה? אולי הבעיה איננה הכישלון, אלא פומביותו. שכל העולם רואה אותי ויודע שנכשלתי.  זהו האסון הסופי. (כאילו שזה מעניין מישהו...) ואתם יודעם מה? זו הסיבה שאני לא מפורסמת  ולא ידועה. ככה אף עיתונאי, או צלם, לא מתעניינים בי. תתארו לכם אותי, שהמוטו המרכזי בחיי הוא לשמור שאף אחד לא יידע שנכשלתי, ליתר בטחון עדיף שלא יידעו עלי כלל, ועדיף שלא להופיע בשום מקום כי העיקר הוא לא להיתפס עם המכנסיים למטה, איזה אסון זה בשבילי שכישלונותיי (בתוספת לכישלונות שלא נכשלתי בהם ולא היו ולא נבראו, תבלון מיוחד פרי עטו של העיתונאי) יופיעו בעיתון.

 

לקחתי ליד חלק מעיתון שהיה מונח פה לידי, מאחד מימי שישי  (12.3.2004 , ידיעות, המוסף לשבת) ואני קוראת קטע אקראי:   "... את תחילת ההידרדרות (של המוסד) מסמנים בארגון דווקא עם מינויו של שבתי שביט לראש המוסד...... דווקא בארגון בו דרושים יותר מכל מקוריות, יצירתיות, מעוף ופתיחות לביקורת הפגין שביט חוסר סובלנות...... במקומם מונו אומרי-הן...."

שביט מונה אחרי שפרש למנכ"ל קופ"ח מכבי ( כך נדמה לי) ובנוסף מונה להיות היועץ המומחה של ועדת המשנה של הכנסת לשירותים החשאיים, ומרואיין תדיר באמצעי התקשורת.

דני יתום שמונה לראש המוסד אחרי שביט "...פרש בשל סדרת כישלונות מבצעיים."

לא ראיתי שהוא נשאר מחוסר תעסוקה או שהפסיקו לזמן אותו לדבר בטלביזיה בתפקיד המומחה.

אפרים הלוי, כראש המוסד "חשש לאשר מבצעים כדי לא להסתבך..."

ואפשר להמשיך עוד ועוד (כמובן לא רק לגבי המוסד).

 

אז מה בעצם משתמע מכך?  מי שמצליח כותבים עליו בעיתון. אם כותבים עליך בעיתון יהיה כבר מישהו שילבין פניך ברבים בדברים שעשית (מי שעושה גם נכשל) וגם בדברים שלא עשית. זה בשבילי אסון. אז מה אני עושה? נמנעת מהמצב הזה ככל שיכולה, בחירוק שיניים, ביריות לעצמי ברגליים, במניעה גורפת של כל מצב שיש בו סכנת חשיפה. אני מקפידה להימנע מכל סיטואציה שיש בה איזה סיכון (?) להצלחה שתצא מכלל שליטה.

 

הנה כך עשיתי סיבוב של 180 מעלות. התחלתי במאמץ אין סופי ומוחלט להימנע מכישלון ומצאתי שהלחץ שאני מפעילה על עצמי להימנע מכישלון הוא זה שמונע ממני בהצלחה רבה, דווקא את ההצלחה. ואם כבר עושים חשבון נפש: את הכישלון דווקא, הוא לא מצליח למנוע. הכישלון חביבנו מחכה לי בכל פינה, ותחת כל עץ וגבעה.

 

                           שילחי לנו תגובה                           מעניין? שילחי לחברה
 

 

תגובה:
התחיל מבטיח - בהמשך מאכזב.... ג.
 
תגובה:
קראתי את הכתבה שלך
חשבת אולי לשנות את המילה כשלון לטעות?
זה נשמע אחרת
לא?

שושי

_____________________________________________