המבט על הגוף הנשי בעידן "תרבות הרייטינג"

מאת: ד"ר הילה העליון

 

 

תשעה חודשים של טירוף חושים

להתחיל מבראשית - לידה

הריון: אור שמחה ובריאות

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

האם את אנורקסית?

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

מי מרגיז אותך?

"אם נמשיך לדבר באותה השפה, שוב נייצר את אותו הסיפור. נתחיל מחדש את אותם סיפורים. את לא מרגישה זאת? הקשיבי: מסביבנו גברים ונשים. נראה שזה אותו דבר. אותם הויכוחים, אותן המריבות, אותן הדרמות. אותן המשיכות והפרדות. אותם הקשיים, אי האפשרויות להתחבר. אותם...אותו...תמיד אותו הדבר. אם נמשיך לדבר באופן זהה, אם נדבר כפי שגברים מדברים מאות בשנים...המילים יעברו דרך גופנו מעל לראשנו, וילכו לאיבוד, יאבדונו. רחוק. גבוה. נעדרות מעצמנו...עטופות בעורות עצמיים, אך לא בעורנו."

(לוסי איריגארי).

 

העידן הפוסט-מודרני, הרחיב באופן ניכר את האפשרות האנושית לברור שיחים ולעיתים לקיים בוזמנית ובמקביל שני סוגי שיח או יותר. דווקא בעידן זה של הניגון הפוליפוני, עידן בו ערכים כמו "בחירה חופשית" "הגשמה עצמית" "כאן ועכשיו" בולטים במרפקנותם והודפים "קונפורמיזם בנאלי ומשעמם", נותר הגוף הנשי עדיין כאביון הניזון, מדלת שיירי המבט הפאלוצנטריסטי. בעשורים הקודמים, "הסמלות הגוף הנשי" ו"ייצוגיו" היו  צרים כמותניה של ברבי, מעין  מציאויות פלקאטיות, וחד-ממדיות. כך ידעו כולן, ואף הביעו מורת רוח על דומיננטיות המבט הגברי המכונן את הגוף הרצוי כגופה של "דוגמנית הפרסומת". אולם, אז, בהשוואה להיום, ידענו מה שקיים כחצוי, ונלחמנו על הרצוי לשם השגת שינוי. היום כך אבקש לטעון, לדרקון הדיכוי נוספו ראשים, שכן המניפולציה השתכללה באמצעות "אשליית ריבוי הייצוגים". במסגרת תרבות הרייטינג העכשווית, תוכניות האירוח ותוכניות הבלוג והריאליטי, למדנו  שיש, כביכול, מקום לכל גוף, ובהתאם כל גוף יכול "לעבור מסך" (הלא זה תלוי "בבחירה חופשית"). ולמסר זה שותף משעשע-"שרת האשליות האלקטרוני". פריים- טיים, ורייטינג (לשון זכר כמובן) הציגו לראווה את נערות "ההרואין שיק" בכפיפה אחת עם הנים הבוגרות המתהדרות בגוף נשי מלא, נוכח, ובעיקר מיני (ע"ע אילנה אביטל, חנה לסלאו, אודטה דנין). לכאורה, נדמה היה כאילו התקדמנו, שכן תחת מסך הרייטינג דרים בשלום ובאחווה "פירסינג" לצד "צלוליט". אף-על-פי-כן, מבט מעמיק שיצליח לחדור מעבר לשכבות האפידרמיס המכוסות "מייק- אפ" תעשייתי, עשוי לחשוף בקלות יחסית את אותו ריקבון דכאני. לתוך מה שלכאורה מוצג ככמה אפשרויות קבילות למייצג גופני נשי, ישנה נקודת חיתוך צולבת ומשותפת, החובקת נאמנה עדיין את כוחו של המבט המכונן ייצוגי גוף נשיים סטריאוטיפיים.

 

בכדי לבסס טיעון זה, עלינו לנסח שתי שאלות שמבקשות מענה:

  1. את מי בוחרת התקשורת להציג ככאלו שמותר להן להיות נשים       מלאות /רזות?

  2. כיצד מכוננת זהות הגוף הרזה? ולחליפין זהות השמן?

 

בתרבות צפיית השיא פועל היטב "חוק שימור החומר", לאמור, ככל שהגוף הנשי מתרחב מצטמצמת זהות. עקרון זה מבטיח באופן סמוי (ובכך גם כוחו הגדול), שבזמן בו מתקיים השיעור הגדול ביותר של צופים ימוקד המבט לייצוגי גוף- זהות סכימתיים וסטריאוטיפיים בלבד. מיצגי גוף מלאים, מותרים לרוב לנשים בגילאי ארבעים פלוס, אמהות לילדים, לעיתים נשואות לרב גרושות (ע"ע שם)- בקיצור גופן אמנם מלא, אך הסטיגמה של "הבתולה הרווקה" אינה מסכנת אותן. ובשעה שגופן עובר את מסך הכסף, בשעת השיא, מצטמצמת גם זהותן לכדי תפקידי נשיות סטריאוטיפיים, במסגרת "אופרות סבון", או לחליפין  בתוכניות אירוח שמתמרכזות ב"אתיקה של דאגה". ואם עכשיו אתן קופצות ואומרות, חנה לסלאו למשל קיבלה תפקיד חדש כמנחת תוכנית טלויזיה העוסקת במעין שאלות טריוויה מתוחכמות....אז אני אשאל בחזרה, ובאיזו זהות היא מתהדרת שם?...

 

לעומת זאת, אם ניקח ל"עוגן" את "שרון" (האישה), או-אז בוחרת המדיה ייצוגי גוף אחרים. בדומה גם בתוכניות הריאלטי, במת "הצעירים לנצח", המסר הוא ברור, אם את צעירה ורווקה מוטב לך שתהיי צרה, רצוי שתתהדרי בחולצת בטן קצרה, ואם תוסיפי פירסינג הרי זה משובח. אז לפחות כשאנחנו אוחזות בידינו את "בורר האפיקים" ועוברות בפריים טיים מערוץ לערוץ, טוב יהיה אם לפחות נזכור שאנחנו צריכות להמשיך ולהאבק על זכותנו האמיתית לברור.  

  ____________________

תגובות:                                               מעניין? שילחי לחברה   

 
תגובה:

נהניתי מאד מדבריה של ד"ר הילה העליון.  היא מצביעה על הבעיה המרכזית -- חוסר היכולת לברור.  לא לערוצים כוונתי, אלא לדרכי חיים!  שהרי חוסר יכולת לברור פרושו כלא, גם אם אנו מצויות בחוץ וחיות באשליה של חופש.  אני לא מרכסיסטית, אך היו למרכס כמה קליעות טובות.  חזונו לא היה חזון של שוויון מיכני מדכא, אלא של מעבר ממלכת ההכרח (הקפיטליסטית) אל ממלכת החירות (הקומוניסטית).  אמנם המשואה חירות=קומוניזם לא פעלה (ע"ע גולאג), והקפיטליזם אינו רק הכרח, אך העמדת החירות כמנוגדת להכרח (=חוסר היכולת לברור) היא מבריקה.  האם נזכה אי פעם לכך, אנו הנשים, ללא מהפכה?  מכל מקום, הילה עושה שירותטוב לעניננו, כיון שעצם האבחון הוא כבר שלב בדרך לריפוי.  תיתי לה.

ולמערכת אומר: רשימות מסוג זה מעלות את רמת האתר בכיוון הדרך למעלה. הרבו בהן, למען ציבור החושב לא רק בחמוקיו (ואין לי בכלל במה להתבייש, חוששני אפילו שאהיה מנודה עקב פרופורציות מוצלחות למדי -- אך זו לא אשמתי, קיבלתי אותן עם ה-DNA שלי) אלא גם בחומר האפור שאינו רק נחלת הגברים.
אחת המנסה להגיע אל ממלכת החירות (פרופ' ו... אשה).
 

________________________________________________