אין דבר העומד בפני הרצון

מאת: דבורה מיכאלוב

 אחיה של דבוה מיכאלוב עבר תאונת דרכים קשה. כאן היא "נכנסת" אל סיפורו - בגוף ראשון, משום שבמובנים מסוימים היא זו שהשתנתה מאוד כתוצאה מתאונת הדרכים שלו, ומרגישה כאילו עברה את כל התהליך בעצמה

עוד ב"הדרך למעלה":

 האם יש לי תקווה לעתיד?

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

החבטה החזקה בראשי הובילה לצניחתי לרצפה עד אשר הדמויות שמסביבי התמוססו ברקע. באותו חלקיק שניה שהתרחשה תאונת הדרכים שלי, העולם פסק מלכת. הפסקתי לרצות, הפסקתי לקוות, התחלתי לדעוך. הרגשתי שכל דקה שחולפת גורמת לחלק נוסף בגופי לוותר ולסגת ותחושת רגיעה נפלה עלי.

רגיעה זו הופרה עם הסתערותם הבלתי פוסקת של מכשירים שהחזירו את גופי לתפקוד.  שיירה של חלוקים לבנים גיששה בגופי עד אשר שכחתי לרגע שהגוף הזה הוא חלק ממני.

בקמצוץ שנייה, המציאות השתנתה ופרץ של דאגות חדשות עמדו בפתחו של יום: האם חלק מגופי נפגע? האם אוכל לתפקד בכוחות עצמי? האם הנזק קבוע? וזה נמשך ונמשך. הסובבים אותי ממלמלו מילות עידוד וחזרו לביתם. מי שנשארה בבית החולים עם השאלות זו אני. ואז אחת התשובות הגיעה ובישרה  לי שאני אצטרך לעבור עשרות ניתוחים, שגם הם לא יבטיחו לי תפקוד מלא.

הייאוש והתסכול החלו למלא את חלל גופי. ימים ארוכים היה נדמה שכל רצונותיי הסתכמו בשינה. המיטה הפכה להיות המפלט האולטימטיבי וחברי הטוב ביותר. המשבר הסלים כאשר החלו לתקוף אותי כאבים גופניים חזקים ונדודי שינה. העברתי את ימי בסריקה של שלל הכדורים שעלי לקחת. כמה חבל שהסימום התמידי הביא לי שלווה זמנית. כמובן, הדרך לדיכאון היתה ישירה ומהירה.

למזלי, המשפט השגור ביותר בפי כל מי שסבב אותי היה: "אין מה לעשות, ככה זה".

כל פעם ששמעתי את הביטוי חסר האונים הזה התמלאתי בכעס. נזכרתי בסיטואציה אחרת שבה ישבתי באוטובוס ועלתה לאוטובוס בחורה צעירה. לעולם לא אשכח את פניה. פנס רחב וצבעוני קישט את כל החלק הימני של פניה ומה שהיה נראה כמו סימני סיגריות כבויות מירקרו את זרועותיה. כל מה שניתן היה לראות בעיניה היה ריקנות ואבדון. למרות שלא הכרתי את הבחורה רציתי לקום מהכיסא ולהציע לה עזרה. ואז הבחורה שמימיני אמרה לי : "אין מה לעשות, ככה זה". ואכן, לא הצעתי עזרה.

תמיד חשבתי שישנם מצבים שלא ניתן לשנותם,  אך היום אני מבינה שכל דבר אפשר לשנות, הכל. איך? הדרך לשינוי לעולם לא יכולה להתמקד בדברים חיצוניים: בן זוג, כורסא חדשה, בגד חדש, משרה יוקרתית וכדומה. שינוי חייב להגיע קודם כל מבפנים. מסתבר, שזה תהליך שרק אחרי שאת מתנסה בו, את יכולה להבין במה מדובר.

נדמה שחלק מלהיות אנושי נקשר ישירות לצורך הבלתי-פוסק הזה באהבה, קבלה והישג חומרי. זה חלק מאתנו וזה בלתי נמנע. אך עולה השאלה: האם הם נותנים לנו את האושר? האם הם מביאים אותנו לנקודה שבה אנו יכולים להשקיף על עצמנו ולהיות מרוצים ממה שאנחנו רואים? הניסיון שלי מביא אותי למסקנה שלא. כל האובייקטים החיצוניים יכולים להוביל לסיפוק רק אדם "שלם". אדם שלם זה אדם שלא מוותר לעצמו ומנסה לתת פרשנות ייחודית לכל סיטואציה.

אבל איך אפשר לשנות סיטואציה שנראית כל כך סופית ונעולה? השלב הראשון הוא שינוי מחשבתי. גם כשקורה הרע מכול ונראה שלא ניתן לשנות דבר, אפשר בהחלט להסתכל על המקרה מזווית אחרת ולהשתכנע שבעזרת כוח הרצון והמחשבה הכל הוא בר שינוי. שום דבר הוא לא גורלי. מתחילים בשינויים קטנים ואחר כך עוברים לשינויים משמעותיים. עוד לפני כל שינוי שנעשה חשוב לפתוח את היום עם חיוך, לפנות לאנשים עם חיוך רחב וגדול. אין צורך בסיבה בכלל, את מחייכת לעצמך ובשביל עצמך. למעשה, הסביבה היא רק תפאורה.

אבל אי אפשר להתעלם מכך שגם שינוי גובה מחיר ודורש מאתנו כוחות רבים. הכוחות הפיזיים מגיעים רק אחרי שהכוחות הנפשיים ממלאים ומניעים אותנו. ברגע שאת מחליטה שאת יכולה, את באמת יכולה. תמיד יהיו סיבות חיצוניות שיגדירו לך למה את לא מסוגלת. הכל מסתכם בהחלטה אישית ומאוד נחושה שיכולה להוביל לשינויים עצומים. ניתוח אימתני ומפורט של הבעיה יכול להועיל אך לדעתי רק מתסכל ומעייף. לפעמים יש צורך בפעולה חותכת ומיידית ללא בדיקה אנליטית קודמת. את מגיעה למצב שבו את כבר לא מפחדת מכלום – לא מההשלכות, לא ממה יגידו. את עושה ואת עושה למען עצמך, בלי להביט לאחור.

כשאת עושה את מה שהחלטת, את קולט שהכאבים הפיזיים או הנפשיים הופכים להיות משניים בחשיבותם. תחושת ההישג והסיפוק מציפה אותך עד שהכאב הופך לכאב מתוק. זהו כאב שמבשר על כך שאת מתכוונת להצליח במשימה שלך ולהוכיח שתמיד יש מה לעשות, אם רוצים מספיק.

שלכם,

דבורה מיכאלוב

 

  הגיבי על הכתבה או שילחי לנו כתבה משלך

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

________________________________________________________