אמנות

נשים באמנות

מאת:  מוניקה לביא

יוני 2004

 

 

 

אמנות:

 החיים בגובה מטר שלושים

אפשר היה לראות הכל

 אימהות ואמנות - עליזה אורבך

זהות מיגדר ויצירה

האישה שאהבה יותר מדי

ורושקה - האלילה הבלתי נראית

 

 

עוד על בריאות:

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

 

מי מרגיז אותך?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אפרודיטה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אודליסק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרילין

 

נשים כגברים, צוירו ופוסלו לאורך כל תולדות האמנות. נשים אמיתיות ודמיוניות, יפות וכעורות, שמנות ורזות, אהובות ושנואות, בעלות מעמד ופשוטות עם. הניסיון למצוא מכנה משותף לכל אותן נשים שדיוקנן בין שהתקיים הלכה למעשה ובין שהיה פרי דמיונו של האמן, נדון מראש לכישלון. המציאות תמיד יותר מורכבת מהרצון שלנו למצוא לה נוסחה אחת גואלת. אם בודקים מי היו כל אותן נשים שהונצחו ביצירות אמנות, נגלה כי הן היו בנות זוג, אלות, צלמיות פריון, דמויות אלגוריות, דמויות היסטוריות, גבורות תרבות ועוד. האם הן מייצגות את נשות תקופתן או את אידיאל היופי של תקופתן? לפעמים כן ולפעמים לא. האם הן מייצגות את טעמו האישי של האמן שחקק את דמותן לנצח? שוב, לפעמים כן ולפעמים לא.

 

הפער שבין הרצוי למצוי

בניגוד אולי למה שאנו רגילים לחשוב דיוקני נשים בתולדות האמנות  לא תמיד מציגים נשים יפות. אם נקח בחשבון שחלק גדול מדיוקני הנשים המוכרים לנו צוירו על פי הזמנה לא מדובר בהכרח במזמינות יפות או במזמינים בעלי נשים יפות.

פיירו דלה פרנצ'סקה למשל, צייר דיוקן כפול של "פדריגו גונזגה ואשתו" (1473 1472 בקירוב), על פי הזמנה כמובן. אם נשווה את גברת גונזגה לאשה אחרת שצוירה רק עשר שנים מאוחר יותר בידי סנדרו בוטיצ'לי, נוכל לקבל מושג על אודות הפער שבין המצוי לרצוי. בוטיצ'לי צייר את "הולדת ונוס",  אלת האהבה והיופי על פי המסורת היוונית, בעוד שעל פיירו דלה פרנצ'סקה הוטל לצייר את אחת הנשים חסרות החן בתולדות האמנות. ועוד בפרופיל.

 

פדריגו גונזגה היה דוכס העיר אורבינו ואשתו בטיסטה גונזגה לבית ספורצה כתובה  בתולדות ימי העיר כמי ששלטה בה בתבונה בתקופות בהן נעדר בעלה מהבית ובנוסף גם ילדה לו תשעה ילדים. בטיסטה שלטה בלטינית, נישאה בגיל 13, ומתה זמן מועט לאחר לידת בנה התשיעי מדלקת ריאות. ונוס לעומתה, או בשמה היווני המקורי אפרודיטה, היתה רעייתו הבוגדנית של הפייסטוס אל החָרשים הצולע, זו שגרמה למלחמת טרויה, ומי שילדה צאצאים לבני זוג רבים, אלוהיים ובני תמותה.  

 

בעוד שאת בנותיה הרוחניות של בטיסטה גונזגה מגלמות כל אותן רעיות טובות ונאמנות, שגודלו וחונכו לזכות בנישואים מוצלחים, הרי שבנותיה הרוחניות של ונוס הן אותן נשים פתייניות, מיניות, עצמאיות, כוחניות ומסוכנות.  פיצול האשה לשני טיפוסים החסודה והחוטאת, הביתית והזנותית, הנאמנה והבוגדנית,  האמהית והמינית, הקדושה והקדשה    שאין לו דבר וחצי דבר עם טבעה האמיתי של האשה הממוצעת, הוא הכלי באמצעותו שלט ושולט הגבר בתוצר התרבותי והחברתי ששמו "אשה". וכבר אמרה על כך סימון דה בובואר: "נשים  אינן נולדות נשים, אלא הופכות לנשים".  

 

ונוס של בוטיצ'לי הציבה   רף של יופי שקשה להגיע אליו, וליתר דיוק - שעל פי הגדרה  לא ניתן להגיע אליו. הרי ונוס מעולם לא היתה אשה אמיתית היא היתה אלה. היא היתה מושג, אידיאל, אשליה. ותולדות האמנות נחלקות בין הנשים הרגילות, חלקן יפות יותר, חלקן פחות, חלקן רזות יותר חלקן פחות, לבין האידיאל הנשי הבלתי מושג. אם נתבונן בציורי ובפסלי נשים אמיתיות נגלה מגוון רחב של וריאציות על דמות האשה. אולם אם נתבונן ביצירות שעוסקות בונוס או בפרפרזות עליה,   נוכל אולי לגלות את טיפוסי האשה הבלתי מושגת, זו שבעטיין  נידון חלק  גדול מהנשים לרגשות אשם, יסורי מצפון ורגשי נחיתות.

 

פנטזיה פרהיסטורית ואתנחתא שפויה

ההתחלה עם זאת היתה שונה. אחת היצירות המוקדמות של הדמות הנשית מתוארכת בין השנים 22,000 24,000 לפנה"ס והיא פסלון אבן קטן  של אשה  בעלת שדיים גדולים המשתפלים על בטן שופעת. היא התגלתה בחפירות ליד העיר האוסטרית וילנדורף וזכתה לכינוי "ונוס מווילנדורף". החל משנות ה60- החלה "ונוס מווילנדורף" שעל פי ההשערה היתה צלמית פריון, להופיע בספרי תולדות האמנות כמייצגת את הדמות הנשית הקדומה ביותר שהתגלתה. אחד הדברים הבולטים ביותר בצלמית  הוא שהיא חסרה תווי פנים. במקום פנים יש לה תסרוקת גלית מסוגננת, מה שאולי מעיד כי כבר לפני למעלה מ 20,000 שנה נהגו הנשים הפרהיסטוריות ללכת למספרה במערה ממול.

 

אמנו הקדמונית היתה אפוא אשה שמנה, בשרנית, ולדנית, מיניקה, בעלת איבר מין מודגש. העובדה כי היא חסרת פנים באה אולי להצביע על כך שיש כאן ניסיון לייצג תכונות נשיות כלליות, ואולי יש בכך כדי להעיד שהאשה כפרט, כבעלת זהות מוגדרת, היתה חסרת משמעות. ל"ונוס מווילנדורף" רגלים קצרות, כפות רגליים קטנות צמודות זו לזו ופנים מכוסים בשיער. היא אינה יכולה ללכת, היא גם כנראה לא אמורה ללכת. היא מין מלכת דבורים מפוטמת שכל תפקידה להרות וללדת וחוזר חלילה. לא היינו חושדים שהיא עשויה לגלם   סמל מין אלמלא נזכרנו ב"שדחת"  - הפנטזיה על אודות האשה האולטימטיבית של חנוך לוין אשה שכל כולה תחת ושדיים.  

 

המצב אצל היוונים הקדמונים היה הרבה יותר סימפטי. במידה רבה אנו חבים את אידיאל היופי  המערבי  - הן הנשי והן הגברי לאמנות יוון הקלאסית. פסלי אלים ואתלטים בחברה שפתוח הגוף היה חלק מהתרבות הכללית שלה  מציגים גברים חטובים ובעלי פרופורציות מושלמות, ופסלי  נשים העוקבים אחריהם.  הנשים המתוארות הן על פי רוב   אלות ודמויות מהמיתולוגיה היוונית.   עד כמה לא ניתן להקיש מהאמנות על החיים  תעיד העובדה כי למרות המקום המכובד לו זכו דמויות נשים באמנות היוונית, הרי שהלכה למעשה היו הנשים היווניות מודרות מהזכויות האזרחיות של הגברים. הן ישבו בבית, נאסר עליהן לבחור או להיבחר, ומצבן באופן כללי לא היה טוב יותר מגורלן של נשים בנות זמננו בעולם השלישי.

 

מן הפסל "אפרודיטה מקנידיאס" של האמן היווני הנודע פרקסיטלס שרד רק  העתק רומי שלו, אבל יש בו כדי להעיד על המקור.  אפרודיטה של פרקסיטלס עומדת בתנוחת s , תנוחה קלאסית בה הגוף נשען על רגל אחת ואגן הירכיים נוטה מעט הצידה. ידה של אפרודיטה ספק מסתירה ספק מצביעה על שיפולי בטנה, והיא מופיעה כ"ונוס פודיקה" כלומר "צנועה". עד כמה שידוע, היתה "אפרודיטה מקנידיאס" פסל אפרודיטה הראשון בו היא הופיעה בעירום מלא. גופה של אפרודיטה אינו רזה ואנו שמן, הוא נראה חסון ושופע בריאות.  שרירי בטנה מרומזים אך ברורים, שדייה זקופים, וגודלם  ממוצע בתכלית.  יש לה שפתיים קטנות ומלאות, אף ישר, מצח חלק וגבוה  ושיער גלי אסוף לאחור. יופיו של הפסל בפשטותו, ויופיה של אפרודיטה הוא בכך שהיא נראית כאשה ממשית, שחיה בשלום עם גופה העירום והנינוח, חפה מכל תחושה של מבוכה. היא נראית כאילו עוד רגע קל   תתלבש  ותפנה לעיסוקיה, כמו כל אשה רגילה לאחר המקלחת. אם אפשר להצביע על רגע אחד שפוי ומעורר קנאה בהיסטוריה של הייצוג הנשי  ובהיסטוריה של אידיאל היופי הנשי,  "אפרודיטה מקינידיאס" הוא אותו הרגע.   

 

אפרודיטה מאבדת מכוחה

ונוס נאלצה לרדת למחתרת בימי הביניים ולהמתין בסבלנות לרנסנס האיטלקי.   זה אולי הזמן לומר כמה מילים על נסיבות הולדתה של  האלה. על פי אחת הגירסאות המוכרות, ונוס נולדה מקצף הגלים. זהו תיאור מרוכך   של אירוע מבעית:   אל השמיים אורנוס התקנא ופחד מילדיו,  והחביא אותם בתוך גופה של גאיה אלת האדמה, עד שזו לא יכלה יותר לשאת את הכאב והתחננה לפניהם שינקמו באביהם.  כרונוס נענה לבקשתה ובעזרת פגיון חד סרס את אורנוס אביו, והשליך את מבושיו המדממים לים. האיבר הכרות שט לו על פני המים ויצר סביבו קצף ממנו נוצרה אפרודיטה. 

אלא שונוס שכאפרודיטה היווניה  היתה אלה רבת כוח, הלכה ואבדה אותו לטובת יצוגים  נשיים   פסיביים יותר המתמקדים בעיקר בתפקידה כאלת היופי והאהבה, משהו בנוסח "תהיי יפה ותשתקי". " "ונוס מאורבינו" (1538)  של טיציאן למשל, היא  יפיפיה ונציאנית בעלת שיער ערמוני השרועה על מיטה שסדיניה סתורים מעט, ידה האחת נשענת על כרים והשנייה מסתירה את ערוותה. פניה כמעט חפות מהבעה פרט אולי לצל צלו של חיוך כבוש. גופה מלא, שדיה קטנים, ובטנה התחתונה תפוחה מעט. היא מישירה מבט אל הצופה (הגבר) ואל הצייר (גבר גם הוא) ומזמינה אותו לבחון ולסקור את גופה העירום   באופן  מדוקדק,  כאילו  לא היתה אלא   אמצעי לגירויו המיני. במסווה של וריאציה על נושא מיתולוגי, מגוייסים יופיה וגופה העירום של "ונוס מאורבינו"  לשם סיפוק  יצר המציצנות הגברי, ולהנאתו  הארוטית.

 

ב1814- צייר ז'ן אוגוסט דומיניק אנגר את ה"אודליסק". אודליסק היא נערת הרמון, נושא שהסעיר את דמיונם של ציירים מערביים רבים. תפקידה של האודליסק הוא אחד: להיות זמינה לאדונה ברגע שחשקו יעלה לפניו. גם היא כמו ונוס של טיציאן שרועה עירומה על מיטה שנראה כאילו נעשה בה שימוש לפני שעה קלה, וגם מבטה מזמין  את הצופה.  אבל יש משהו מטריד בפרופורציות ובעיצוב הגוף שלה, משהו שלא רואים ממבט ראשון, ומשהו שאולי לא כל כך חשוב לך לראות אם אתה גבר. גופה של האודליסק פשוט איננו אפשרי. הפרופורציות שלו  דמיוניות לחלוטין, ותנוחתה , אלא אם כן היתה גם  נערת גומי , אינה  ישימה על גוף בעל אנטומיה ממוצעת. הגב שלה דק וארוך, בעוד אגן הירכיים שלה רחב. למרות שתנוחתה מפותלת, מציץ אחד משדיה תחת זרועה. לא ברור כיצד יכולה אחת מרגליה להתחבר אל אגן הירכיים שלה,  ופרט לחריץ המסמן את עמוד השדרה, אין בגופה שום דבר שיעיד על כך שיש בתוכו עצמות. עורה חלק מכל קמט, וגם ישבנה המונח על המיטה אינו חושף ולו שמץ שמצו של נטייה לצלוליטיס. האודליסק (שם כללי, חסר זהות, המעיד אך ורק על הפונקציה שהיא מגלמת) היא חפץ גמיש, רך ונוח לשימוש.  אנגר יוצר עבורו ועבור הצופֶה אשת חשקים שבינה לבין הביולוגיה והאנטומיה אין ולא כלום.

 

בלונדיניות לא צריכות עיניים

ב1963- יצר האמן האמריקאי תום וסלמן את "קולז' אמבטיה מס' 3". בעבודה זו שחלקה מצויר וחלקה עשוי מחפצים אמיתיים, צייר וסלמן אשה בלונדינית המתנגבת בתוך אמבטיה, מעין ונוס העולה מהרחצה מודרנית. האשה ניצבת מולנו מלוא קומתה, חזיתית לגמרי, והיא אוחזת בידיה מגבת פסים אדומה -לבנה. האריחים שעל קיר חדר האמבטיה מצויירים בדקדקנות, ואנו יכולים להבחין  בפרטי הפרטים של הווילון האמיתי התלוי לפני הציור, במרבד האמבטיה, ובמגבת נוספת התלויה בצד. הכל נראה ריאליסטי לחלוטין. רק פרט אחד שכח  וסלמן: את פניה של  האשה המתרחצת. שלושה פרטים בולטים בכל זאת על רקע גופה הלבן: שפתיים ורודות ותפוחות, פטמות בצבע תואם, ושער  ערווה.  ידה המורמת למעלה אוחזת את שולי המגבת, וצבעה האדום מתמזג עם קצות אצבעותיה לציפורניים אדומות וארוכות, כאלה שיכולות להיאחז היטב בגבו של בן זוג  פוטנציאלי. הפנטזיה של וסלמן על אודות נשים היא של אשה ארוכת רגליים, בעלת גוף  רזה ושרירי, ואברים המיועדים לאקט המיני. לא כל כך חשוב המראה של בן הזוג שלה, היא ממילא לא יכולה לראות אותו. הוא גם לא חייב להתרחץ או לשים דאודורנט, היא לא תוכל להבחין  בריח העולה מגופו. בתחרות על ייצוג האשה  מנקודת מבט שוביניסטית - כזו המתעלמת במכוון מהאשה כסובייקט, כזו הרואה באשה כלי שרת לפנטזיות המיניות הגבריות - האשה של וסלמן  עולה ללא לספק לשלב הגמר. 

 

ולסיום, ונוס המודרנית האולטימטיבית, זו שהגדירה את משאת הנפש הנכספת של גברים ונשים כאחד, זו שהרטיטה לבבות, זו שהשמועות על האינטליגנציה הגבוהה שלה  לא שינו כהוא זה את העובדה שכל כולה היתה סמל מין. ואנחנו מתכוונים כמובן לכוכבת הקולנוע מרילין מונרו, הבלונדינית הזוהרת של כל הזמנים.  מרילין מונרו עבדה קשה על מנת להשיג את המראה שזיכה אותה בקריירה קצרה ואומללה כסמל המין של הקולנוע. היא נולדה כנורמה ג'ין, היה לה שיער בצבע חום, ושש אצבעות בכפות הרגליים. מונרו היא הדוגמה הקיצונית  של הרצון לאנוס את המראה הטבעי לטובת המראה האידיאלי, כזה שאולי אפשרי על מסך הקולנוע, כזה שמולו  יכול להתייחד הגבר היושב ומפנטז באולם החשוך, כזה שבעטיו  היה עליה לשלם בשפיותה ובחייה.  מונרו ניסתה להפוך את עצמה ליצירת אמנות.  כי מה היתה מרילין מונרו אם לא התגלמות הרצון הנואש, הבלתי אפשרי, להחליף את הטבעי לטובת  התרבותי, להמיר נשיות ממשית באידיאל יופי  שנוסח וזוקק במשך הדורות בידי גברים  ולמענם?  אידיאל היופי הנשי הוא המצאה גברית, שנועד לעיניים גבריות, שנועד לאורגניזם הגברי, ושאנו, מחומצנות ומפורכסות, דור אחרי דור, בת אחרי אמה,  נופלות מעל עקבינו  הגבוהים ברשתו.  

 ______________________

 

תגובות: כיתבי לנו                                                                       שילחי לחברה

   

_____________________________________________________