בליינד דייט

פרק א': עמוקה

מאת: נחמה פרקש

 

"בליינדייט":

נו???

בליינד דייט בצל פיגוע

טיול שנתי מהגהינם

ליל הסדר

המוסכניק, או: לישון עם האוייב

דייטינג מול הטלויזיה

אין מדים - אין סקס!

הרופא

הגננת לאה

אהבה ברכבת

אני מתנה

כלים שלובים

הרפתן

המפליץ

אחי הקטן מתחתן

כדורסל

הערס

 

היא : נורית, 36, גרושה

הוא : רועה צאן, חסר גיל

הכרות : השתטחות על קברי צדיקים

"איפה הסוודר הירוק שלך ?"

 

השאלה הזו נחתה עלי אתמול בצהרים. ההורים ואני אכלנו ב'ג'ירף' וחיכינו בסבלנות למנה האחרונה.  זה היה חשוד במיוחד לאור העובדה שהיה נורא חם. אמצע אוגוסט, כאילו ?

 

הורי ואני הלכנו לחגוג את יום השנה לגירושין שלי. זאת אומרת, אני חגגתי וההורים שלי סבלו. לפני שנה  קיבלתי סוף סוף את הגט המיוחל, ומאז פיתחתי מנהג שכזה, לאכול איתם צהרים כדי שהם יוכלו להגיד לי שעשיתי את שגיאת חיי ואני אגיד להם שהם לא מסוגלים להבין והם יגידו שהנה, עובדה, האקס שלי מיד התחתן וכבר יש לו שני ילדים חמודים ואני אענה שבטח שהוא מיד התחתן, אשתו היתה החברה הכי טובה שלי. העיקר שאנחנו משפחה קטנה ומאושרת. "מה יש לכם עם הסוודר שלי ?"

 

"סתם" אמרה אמא שלי, "כבר מזמן לא ראינו אותו עלייך". הזכרתי לה שכאן זה לא שטוקולהום ומה באמת פשר הגעגועים המוזרים לבגדים שלי עכשיו. הקינוח הגיע אבל כבר לא היה לי תאבון. מה הם מנסים להגיד לי? שאני מתלבשת גרוע? שאני צריכה להשגיח על עצמי יותר? שהשמנתי? שלא מתאים לי צהוב? מה??

 

"בשבת אנחנו נוסעים לצפון" אמר אבא שלי, "את רוצה להצטרף?"

 

העלילה מסתבכת. קודם הסוודר הירוק שלי, אחר כך טיול שנתי והפתרונות לאלוהים. "אתם יודעים שאני ישנה בשבתות" הזכרתי להם, מפהקת. "אז פעם אחת תקומי, אז מה?" היה לי חם, ויתרתי.  "בסדר, בסדר, אני אבוא אתכם. לאן בדיוק?" זוג מיוזע וכנראה נשוי באושר נכנס למסעדה עם שלושה זאטוטים נודניקים ומעצבנים. אמא שלי, ברגע של התעלות הנפש, עברה על זה כאילו כלום.

 

"סתם לטייל בצפון" אמר אבא שלי בתמימות מזוייפת, "מה יש? אסור

לנו לבלות פעם ביחד?" זה לא היה המקום המתאים להזכיר לו שבכל

יום שישי אנחנו נפגשים לחמש שעות. שילמנו הלכנו.

 

בבית חיפשתי את הסוודר הירוק, סתם בשביל העיקרון. פעם נורא אהבתי אותו. האקס הנבלה קנה לי אותו בירח הדבש ומאז הגירושין הוא פשוט נעלם. אחרי חיפושים קדחתניים מצאתי אותו זרוק מקומט בארון למטה. פיחס. היה לו ריח של מרגרינה. זרקתי אותו לסל הכביסה שהלך מיד לאמא שלי.  הם דווקא הסתדרו יפה, הנבלה ואמא שלי. עד היום היא לא מבינה למה לא יכולתי להעלים עין מה"מעידה" שלו ולא לפרק את המשפחה. לי באופן אישי היה קצת קשה להתעלם מה"מעידה" שלו כי תפסתי אותה ישנה במיטה שלי. האקס שלי המשיך למעוד איתה ולכן החלטתי להעיף את שניהם בבעיטה מהחיים שלי. אבל הורים לא בוחרים.

 

בשבת בבוקר מצאתי את עצמי תקועה בפקקים סיוטיים בכביש החוף, ישנונית ומבואסת. היה חם, נורא חם. אמא שלי הכינה מאה חמישים סנדוויצ'ים ואבא שלי התעקש לעשן את הסיגרים המגוחכים שלו ולפתוח את החלון לרעש וללכלוך. אחרי נתניה התנועה נרגעה קצת. עצרנו בדרך ושתינו קפה. ההורים שלי היו חביבים אלי באופן מעורר פאניקה. תחושה מוזרה של אסון מתקרב החלה תופסת אותי.

 

"הנה תראי, חסידות" אמרה אמא שלי כאילו זה עתה יצאתי מאשפוז כפוי.

 "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בקוצר רוח

 "למה את כל הזמן עצבנית?" שאלו שניהם בבת אחת "למה תמיד יש לך פרצוף חמוץ?"

 

אולי כי אני עוד מעט בת ארבעים ואני נוסעת לטיולים מוזרים לצפון עם ההורים שלי במקום להזדיין כמו מטורפת באיזה ביקתה רומנטית בצפון? אולי כי אין לי חבר והאקס שלי המניאק התחתן כבר ועוד עם מישהי נורא עשירה? אולי כי יש לי יום שיער רע כבר שלוש שנים? אולי כי אין לי גרוש על התחת?

"אני? עצבנית? מה פתאם?" חייכתי מאוזן לאוזן "למה אתם תמיד חושבים ככה?"

 

שני קילומטר לפני צפת, עברנו ליד יער. "הנה תראי, יער" אמרה אמא שלי בהתפעלות. באופן אישי היערות באוסטריה יותר עושים לי את זה. חתיכות עצים יבשות ומחטי אורן שמאחוריהם יכול לעמוד בשקט מחבל קטן לא ממש מרתקות אותי. "אולי ניכנס לראות?" שאל אבא שלי ונכנס עם הרכב לשביל צדדי.

 

"השתגעת?" קפצתי "מה אתה עושה? אתה לא שומע חדשות?" המכונית החליקה בשבילים דקים מוקפים בעצים שהסתירו בקושי תהום מפחידה. נו מילא, אין לי אנרגיות אפילו בשביל לפחד. מהמדרון ראיתי מבנה לבן עם כיפה בצורת מסגד וטור ארוך של אנשים משתרע לפתחו.

 

"איזו הפתעה"  אמרו ההורים שלי "איך פתאם צץ לנו בית משום מקום". הו, איזו שמחה, הבא נפרוץ בפיזוזי גיל ורון. לבניין הלבן קראו עמוקה ומסתבר שזה קבר של צדיק שאם הולכים אליו ומדברים לאבן שלו קצת, אז הוא מזיז עניינים למעלה ותוך שנה את מתחתנת. בחוץ שורפים נרות וגם קונים מים קדושים וספרי תהילים ואז זה בטוח עוזר. ההורים שלי אף פעם לא היו דתיים מדי, אם כי אבא שלי מקפיד לא לעשן בשבת. אלוהים, לאן הדרדרתי.

 

"לא נכנסת" אמרתי

 

השיחה הבאה כללה משפטים כמו מה יש לך להפסיד, למה את כזו אנטי, את רוצה להשאר ככה כל החיים, סתם נסענו את כל הדרך הזו וכן הלאה. התעקשתי. אמא שלי הלכה בכעס לאוטו. שמחתי, חשבתי שחוזרים הביתה אבל היא חזרה עם משהו ירוק מגולגל. אני לא מאמינה. הסוודר שלי!!

 

"את לא רוצה? בסדר, אפשר גם בלעדייך". ההורים עזבו אותי לכיוון הקבר, נשבעים לעצמם להוציא אותי הפעם סופית מהצוואה. באמת הסוודר שלי קצת בודד, אולי הרב זכרונו לברכה ימצא לו סוודרית נחמדה. נשענתי על אחד העצים, מחפשת קצת צל. כמה מטרים ממני ראיתי שלש כבשים ואחד רועה צאן. הוא התיישב על אבן, הוציא מימיה ביד שזופה ומחוספשת ואז היטה את ראשו אחורה וינק בשקיקה. מאז ימיו של דוד המלך ועד ימי הפרסומת למים מינרלים לא נראה מראה נאה שכזה. עלם זכיות וחמדה ואין כמוהו בכל יהודה. אחרי שתי דקות הוא הזמין אותי לאוהל שלו לשתות קפה. היה טעים.

 

בדרך חזרה הביתה ההורים שלי לא דיברו איתי. חבל, דווקא היה לי מצב רוח מצויין.

 

_______________________

הכותבת היא עיתונאית ותחקירנית. הפיקה את תכניות "מבט נשי", ויש לה מדור בתכניתה של אודטה בערוץ 10.

הסידרה פורסמה בעיתון "את- מעריב", תחת הכותרת "מיס דייטינג". מפורסם ברשות הכותבת.

 

  בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון
_____________________________________________________