ספרים מומלצים ע"י "הדרך למעלה"

 

חזרה לרשימת הספרים המומלצים

עוד ב"הדרך למעלה:

פוליטיקה של שכול

הבריאות שלך

סגנון חיים

עבודה וקידום

הכסף שלך

העסק שלך

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

    לדרוש אלוהים,  מאת יאיר כספי, הוצ' ידיעות אחרונות 2004.

 

בקיץ 1980, טרם גיוסי לצה"ל, יצאתי לראשונה את גבולות המולדת לביקור משפחתי בברוקלין.

מוצנעת בלא יותר ממכנסוני גינס קצרצרים וגופיית בד אוורירית, יצאתי בבוקר ניו-יורקי חם ולח לגלות את אמריקה. עוד לא הספקתי לעבור מצד אחד של הרחוב למשנהו וכבר נפתחה דלת עץ מהודרת של בית מרשים וממנה התפרצה גבירה לבושה חלוק ארוך וורוד ביותר מכופתר עד צוואר, שביס לראשה וכפכפי בד מסגירות בהונות בגרביים עבות. היא מיהרה למדרגות כניסת הבית, נאחזה בחוזקה במעקה בידה האחת, ובשניה נופפה לעברי בכעס עצום וצעקה: "שיקסע, שיקסע!! גיי אין דרד אריין!!!". רקקה בבוז ובשאט נפש, חזרה לביתה וטרקה מאחוריה את הדלת. מה שהוציא לרחוב את שאר דיירות הרחוב לבדוק בעצמן על מה ולמה פשר הרעש המחריד את שלוות הבוקר שלהן. ואותי לעבור לריצה קלה מנסה כמיטב יכולתי להתחמק משטף הקקלות ביידיש שהושמעו לעברי, כמו גם מהיריקות שלהן.

 

כשהסתובבתי מעבר לפינה, בחסות בניין מרשים אחר, התחלתי לבכות. הרבה יותר בכי של כעס, מאשר בכי של עלבון. באיזה זכות צועקות עלי הגלותיות האלה שאני לא יהודייה. אני הרבה יותר יהודיה מהן, לא? אני חייה בארץ ישראל. אבא שלי שירת בצבא, אח שלי שירת בצבא, דוד שלי מת בצבא. אני עומדת להתגייס לצבא. אני מגשימה את חזון הציונות. אני נכדתה של סבתא שלי שברחה מגרמניה ממלתעות הנאצים. אני מכדתה של סבתא של אמא שלי שעשתה את כל הדרך מרוסיה לפתח-תקווה במשך שלוש שנים ארוכות על גבי עגלה רתומה לסוס. אני צאצא ישיר של זקני צפת ושל הנוטרים האמיצים על סוסיהם שהחזיקו את היישוב היהודי כשעוד לא הייתה ישראל בכלל. למה הן חושבות שזה שהן מכסות את עצמן ולבושות כמו בחורף באמצע הקיץ, עושה אותן יותר יהודיות ממני? ולמה הן לא מבינות שהן לבושות ככה בגלל שאיזה גבר עם עודף לבידו קם בוקר אחד והחליט שבגלל שמראה הנשים מסיח את דעתו יש לחקוק חוק שיכסו את עצמן? מי הן בכלל? מי נתן להן מונופול על היהדות, על הדת ועל אלוהים?

 

עלה בי גם זיכרון השבר שביני לבין היהדות כשהאח הגדול שלי עלה למצוות. כל-כך התרגשתי איתו, שיננתי מאחורי הדלת הסגורה של חדרו את ההפטרה יחד איתו. התרגשתי מניגוני המילים הקדושות. ובשיא תמימותי שאלתי את הרב המלמד מתי אוכל גם אני ללמוד את ההפטרה שלי, מתי אוכל גם אני לעמוד במרכז בית הכנסת עטופה בטלית ושיזרקו עלי סוכריות? ואת התשובה שלו: "את לא צריכה לעלות לתורה. את בת". ומעט אחרי זה, כשאבא שלי הוביל אותי אחר כבוד לעזרת הנשים כי אני כבר גדולה מידי כדי לשבת על ברכיו, קרוב קרוב לארון התורה.

כשהבנתי – שאני סוג ב'.

 

וכל-כך הרבה שנים אחרי כל זה, הגיע לידי הספר של ד"ר יאיר כספי, מייסד ומנהל התוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" במרכז למורשת היהדות באונ' ת"א.

ומהדף הראשון הרגשתי, שסופכלסופ – הגעתי הבייתה!

 

לדרוש אלוהים, על-פי כספי, הוא הניסיון שלנו לדעת את העצמי, בהקשרו הרחב בלא לנתק אותו מן הסביבה. הואו מסביר: "משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת את עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוצרה."

 

מסתבר, שהכלים שבהם השתמשו אבות אבותינו לדרוש אלוהים ולדבר איתו, הם אותם כלים שזיגמונד פרויד הביא לפסיכולוגיה המודרנית. ואלה אותם כלים בדיוק שבהם משתמשים גם היום בגישות הרוחניות השונות המנסות לתת מענה לכולנו: אלה המחפשים את עצמם.

 

רק שהפעם, מובאת החוליה החסרה. ההכרה בכוח שהוא גדול מאיתנו, ושללא שיתופו בתהליך – אנחנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן. כוח גדול מאיתנו שקראנו לו בשמות רבים כל-כך: הייקום, הקול הפנימי, הטבע.... – רק כדי שלא לומר את השם המפורש, המזוהה עם חברה שממנה ניסנו להתנתק, להתרחק – מכיוון שלא מצאנו בה את מקומנו, מכיוון שהיא חיה בהווה את העבר, בגלל נוקשותה, בגלל האפליה שהיא יוצרת, בגלל הסיאוב שאנחנו מוצאים בה שלא מתיישב עם הטוהר שאנחנו רוצים לייחס לה, בגלל כל כך הרבה אי התאמות כאלה או אחרות.

 

כספי ממגולל דרך ההסטוריה של העם היהודי את השבר שהרבה מאיתנו, כמוני, חוו: "...מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל'אובייקט מעבר', מתווך לידיעת אלוהים."

ונותן גושפנקא לרגשות של רבים מאיתנו המתקשים להתחבר להוויה היהודית באמצעות הכלים שמציעה היהדות הדתית.

 

הוא גם לא מתבייש לעמוד מול האיסור החילוני התרבותי הישראלי הגורס: אין אלוהים.

כספי נוגע מאוד בישירות בתהום שבין ההוויה ה"חילונית" להוויה ה"דתית" ואומר: "פער גדול נפער עם השנים בין מה שכתוב בחוק הדתי..... ובין אותו קול פנימי התובע מעשים חדשים"

"......כדי לשוב ולדרוש אלוהים צריך להתגבר על שני איסורים יסודיים של תרבותינו. האיסור הדתי לברר מצווה, לדרוש אלוהים ישירות, ללא מתווכים. והאיסור החילוני, להכיר בטבעו של השותף לשיחה הפנימית-חיצונית שאנו מנהלים."

 

כאחד, שברור מקריאת ספרו שהוא בקיא בכל התאוריות הפסיכולוגיות וטבע האדם על חקירותיו הרוחניות המודרניות, מציע כספי אלטרנטיבה יהודית עכשווית לכל מי שאי פעם שאל/ה את עצמו/ה איך אפשר אחרת, איך אפשר לצמוח, לגדול להתפתח מבחינה רוחנית, מבלי להתכחש לשורשים שלנו – אלה שטבועים בכל תא ותא מגופינו.

הוא נותן פירוש חדש למושגים ישנים.

מצווה למשל על פי כספי, היא חקירה פנימית ובלתי מתפשרת לגלות למה אני אחראית כאן בעולם הזה? מה מוטל עלי לעשות? לקחת אחריות. לעשות. להתחבר למה שגורם לי אושר וסיפוק, ולהבין שאלה המדדים המורים לי שאני עושה את מה שמצווה עלי.

נעשה ונשמע, הוא אומר, הוא בעצם "...נכונות לצאת מעצמך. לפגוש את הכאב הכרוך בגדילה קשה."

 

הספר לא קל לקריאה. הוא מזמן עבודה וחקירה פנימית בכל עמוד שלו, בכל תת פרק, ובסוף כל פרק, כמו גם מדריך עם כלים אופרטיביים מאוד, ומאתגרים, בסופו.

הוא ספר שכדאי לקרוא לאט לאט.

ולחזור ולקרוא בו שוב ושוב.

כדי להבין.

כדי להטמיע.

כדי להמשיך ללמוד בדרך שלנו את השיעורים שהחיים שלנו מזמנים לנו.

 

אם הייתי יכולה, הייתי נותנת את הספר הזה לכולם. כל מי שחוקר/ת את עצמו/ה. כל מי שמחפש/ת תשובות. כל מי שרוצה יהדות אבל אחרת. כל מי שמחפש/ת צמיחה, וגדילה, ורוחניות.

אסור לפספס אותו.

 

כתבה: סמדר פרגר 

 חזרה לרשימת הספרים         שילחי לחברה                           כיתבי אלינו

___________________________________________________