"יומן קריעה" - ספרים מומלצים לשבוע הספר 2005

מאת: חנה בית הלחמי

 

חזרה לרשימת הספרים המומלצים

עוד ב"הדרך למעלה:

פוליטיקה של שכול

הבריאות שלך

סגנון חיים

עבודה וקידום

הכסף שלך

העסק שלך

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

  

ושוב, הגיע שבוע הספר. השנים האחרונות הפכו עבורי את שבוע הספר ל'אופורטוניזם חשבונאי', שאפילו הוא מוטל בספק בזכות החנויות הוירטואליות הזולות יותר.

 

הגיל, החיים ותובנות שבאות עימם, הפכו אותי לקוראת ציניקנית חסרת תקנה. המילה הכתובה צריכה להיות תצריף בלתי אפשרי כמעט, של מקוריות, אומץ, התבוננות חדה ויכולת מילולית עילאית, כדי לרגש אותי. נעלם הליבידו המתפרץ של אותה קריאה 'חתרנית' בספרי אנג'ליק בגיל 14, עורי כבר אינו הופך חידודים חידודים וגופי אינו נוטף למקרא סיפורת לסוגיה.

 

הבט נוסף של גיל וחיים, היא רשימת הספרים עליהם אני ממליצה. ראיתי לא מזמן את הזוג הידוע, רזיאל-ז'קונט ממליצים על ספרים באחת מתכניות הבוקר בטלויזיה: "מיכאל שלי", ודומים לו. חלקם ספרים, שמהדורה מסחרית שלהם כבר אינה בנמצא. סממן של גיל, חשבתי לעצמי. קראנו את כל מה שמרגש אותנו עד גיל 30 ואנחנו מחפשים לשחזר ולהטיף את חוויית ההתרגשות הזו מגיל 30 והלאה. רק שכמו באוכל, מרקם הטעמים המושלם נמצא בביס הראשון, זה שיכול לקרות לנו רק פעם אחת בארוחה.

 

אישית, הפסקתי – מהביס השני – להתרגש מהסיפור עצמו והתחלתי להתרגש מהדמויות. הפוליטיקה המרתקת של הדמויות הופכת את הסיפור, הסגנון, הז'אנר, הסופר/ת והאיכות המילולית, לשוליות מאוד. זו יכולה להיות 'ספרות טובה', שירה, ספרי הדרכה, פסיכולוגיה בגרוש, הורות, ספרות מתח, מאמרים – אני נמצאת בחיפוש מתמיד אחר הסופרת שרוקמת היטב את הפוליטיקה של הדמויות ומשקפת אמת חדה. מעניינות אותי במיוחד, לכן, אלו שבכתיבתן חושפות את מנגנוני הניהול של עולמן, שמתמקדות בפוליטיקה הסמויה של החיים האנושיים. שם, יש גאונות מרגשת, שחזורים של חוויית 'הביס הראשון'. שם, הלב מוסיף לעיתים פעימה מהירה, כמו נעיצת סיכת סימון צבעונית במפה הדמיונית של האמירות החשובות (לי) בעולם הזה.

 

כמו בכל שנה, קראתי השנה הרבה מילים. ספרים, סיפורים, מאמרים, כתבות, שירה, חומר מקצועי לסוגיו. הנה כמה המלצות.

הן מתבססות על מדדים שחשובים לי – מסר, דמויות, פוליטיקה אנושית והתאמה לסיטואציות שונות שלי כקוראת. זהו מדד אישי מאוד, שאינו מתיימר להבין טוב מאחרות מה זו ספרות טובה.

 

אתחיל מהסוף;

 

נסעתי לא מזמן לאנטליה, טורקיה, לחופשה. לקחתי איתי שלושה ספרים. אחד, מקצועי. השניים האחרים היו "ללכת אחרי הלב – סיפורה של אמה ג'ונס" מאת יונית עובד ו"דיבורים על מלחמה" מאת ארונדהטי רוי (הסופרת ההודית שכתבה את "אלוהי הדברים הקטנים"). קראתי אותם לסרוגין, קריאה שאפשרה לי מבט מעניין על שניהם.

 

זה הזמן לציין, שהשנה האחרונה התברכה בהוצאתם לאור של תרגומי סופרות מן המזרח, ריבוי שמתבטא בהרכב רשימת ההמלצות כאן.

 

 

ללכת אחרי הלב – סיפורה של אמה ג'ונס, מאת יונית עובד, הוצאת גל

יונית עובד, כותבת סאגה חוצת יבשות ודורות, על סיפור אהבה בין שתי נשים. חובבות ז'אנר הרומן הרומנטי בינינו, המעוניינות בפתח הצצה צהוב, מלודרמטי, מעלה דמעות וקטן במיוחד על חייהן של נשים אוהבות - זה הספר עבורכן! לחופשה, לים, לבריכה, לקיץ. יש בספר רגשות אהבה שלא כבו לאורך עשרות שנות חיים, סיפורי איוב, משאלות לב שהמחברת הופכת לסוג של מציאות ספרותית פנטאסטית ולא אמינה. אין בו משל ואין בו נמשל. המחברת גם לא ממש סומכת על האינטליגנציה של הקוראות שלה – כל אירוע בספר זוכה למשפטי הסבר וכל הסבר זוכה להבהרה. אין מסתורין, אין משמעויות כפולות, אין סימני שאלה, אין חומר למחשבה. הספר מכיל שליש סיפור ושני שליש גיבוב מילים ריק, שמסבירות אותו.

 

מה שמעציב אותי בפרקי ספרות כגון זו, המתיימרת לפתוח פתח לעולמות 'אקזוטיים' שרוב הציבור אינו מכיר, הוא השימוש החוזר באלמנטים מילוליים ותיאוריים של הטריוויה בהתגלמותה.

 

כהטרוסקסואלית אני יכולה להעיד שתיאורי המין בספר, לקוחים כולם מהעולם המיני שבין גברים ונשים. עולם המושגים שם הוא סוג של התחסדות סקסיסטית – הן לגבי הגיבורות והן בכלל. הספר אינו עוסק באמת בהגדרה עצמית או בלגיטימציה חברתית, למרות הלהג בנושא. הגיבורות לא מגדירות את עצמן כלסביות, הן משמשות לכל אורך הספר בתפקיד מממשות הפנטזיה הגברית של סקס ומשחקי אהבה בין שתי נשים. אפשרות המימוש שלהן נגזרת מהיותן עשירות כקורח ולכן פטורות – מרגע שעזבו את בית הוריהן – ממתן דין וחשבון לסביבתן.

 

כקוראת נוקדנית המתייחסת לזוטות, קראתי גם את שלמי התודה של המחברת. על דודו טופז היא כותבת: "דעתך חישלה וחיזקה אותי בהמשך דרכי". ואכן, ספר לא אמין.

 

חומר קריאה נפלא לחופשה, אמרנו? מסוג הספרים שכדאי לקנות (אם בכלל) רק אחד ולהעביר בין החברות לאורך הקיץ.

 

דיבורים על מלחמה, מאת ארודהטי רוי, הוצאת זמורה ביתן

התחלתי ב"רע", כהרגלי, אז זה הזמן לעבור לטוב. אם ניתן לכנות את המסות החברתיות, הפוליטיות והאנושיות של ארונדהטי רוי, בהגדרה אופטימית כמו "טוב". רוי חושפת את מנגנון הרשע, את הגלגול הגלובלי של החשיבה הפטריארכאלית, את שלטון הטרור האמיתי בעולם הזה, של העושר על העוני, את חמיסת אוצרות הטבע של כדור הארץ על חשבון תושבי כדור הארץ ועל חשבון הדורות הבאים, את השימוש באוכלוסיות שלמות ככלים במשחק הכלכלי המתנהל בין המדינות המתועשות לבין עצמן, על מקומו של הבנק העולמי כזרוע הביצועית של מעשי הפשע נגד אוכלוסיות ולאומים, הנעשים בשמה של הגלובליזציה, במסווה של נדבנות, "צדק" וכוונות טובות.

 

רוי למדה היטב את ההיסטוריה של בניית הסכרים הגדולים בהודו. אלפי סכרים שניכסו את מקור החיים החשוב ביותר – את המים – והפכו אותם ממשאב חופשי למטבע סחר, תוך שתמורתו של הסחר הזה משולשלת לכיסן של חברות מערביות, בסיוע מאסיבי של מנהיגי מדינות המערב. תושבי הודו, שעמדו בדרכם של הסכרים, גורשו והפכו מ'מלקטים' עשירים במזון ואמצעי מחייה, לפועלי דחק עניים בשולי הערים הגדולות. מדובר במיליוני אנשים.

 

רוי מספרת, בלשון יבשה ועניינית, על המהלכים שיצרו את הקואליציות הלאומיות והבינלאומיות בעד הפרטת משאבי הטבע. מתוך המילים שלה, מומחש חוסר הסיכוי של התושבים הכפריים. בעולם פטריארכאלי של חזקים וחלשים, החלשים לא רק שאינם עולים במדרגות לפסגה, הם אפילו לא יודעים שיש כאלו, ושאפשר. היא מתארת את המאבקים ההרואיים של הכפריים, בבחינת מאבקים נואשים לחיים ולמוות, מתוך היעדר ברירות. מאבקים, שבשולי-השוליים של המגמה נרשמו בהם הצלחות קטנות – אבל הכסף של החזקים וחמדנות הפוליטיקאים המקומיים ניצחו בכל זאת.

 

הספר מדבר על זהות, על רמיסת הזהות ומאבק לשימור הזהות, על כוחות, הוא פותח צוהר על מארג הכוחות שמנהל את כולנו. הודו זה כאן. המדינות המתועשות אינן עוצרות בהודו. הן אילו שיצרו את המושג "העולם השלישי" על ידי התערבות מאסיבית בפוליטיקה, בכלכלה, בדמוגרפיה ובמשאבי הטבע של היבשות העניות. הן אילו שטבעו את המושג "עוני" – כי אותם שבטים שאכלו ושתו מכל טוב האדמה מבלי להזדקק לתפיסת מסחור החיים המאפיינת את המערב, לא היו עניים לפני שהגיעו החמדנים האלימים אל אדמותיהם. מדינות המערב יוצרות מלחמות ומביאות חברות מסחריות משלהן על מנת לשרת את הלוחמים ו"לסייע" לקורבנות. הן מייצרות הזדמנויות כלכליות בכל דרך, כדי להתעשר עוד יותר על חשבון האוכלוסיות המקומיות ומשאבי הטבע שלהן.

 

האמת היא, שהספר הזה, שבהחלט ניחן באותה חשיבה מקורית שהופכת בעיני ספר למעניין, לא היה הבחירה הטובה ביותר למי שמעוניינת ליהנות ללא דאגות מחופשה נהנתנית. מול העוני המר, מול החורבות בהן חיים אנשים בכפרים ובשכונות הסלאמ'ז סביב ואפילו מרחק שני רחובות משוקי התיירים (אני יודעת, טעיתי בדרך והגעתי לשם), עולה באופן בהיר וחד הטיעון העמוק של רוי, על השימוש הציני בעניים. האקזוטיקה של העוני. באנטליה, כמו בהודו, כמו בתאילנד, כמו באפריקה – האקזוטיקה של העוני היא אחד מכלי הדה-הומניזציה של אוכלוסיות שלמות, המאפשרת לתושבי מדינות מערב להפוך את שאר העולם ל"עולם שלישי" וליצר את מושג ה"אחר" ("תרבות עוני" ומושגים דומים) גם בתוכן.

 

למי שלא מבינות מה הבעיה עם "הפרטה", או נאו-ליברליזם המקודם בתקופתנו בישראל כאילו הוא דבר אלוהים חיים, שתקראנה את הספר של רוי. מה שקרה בהודו, קורה כאן. ושם. ובכל מקום.

 

 

רודף העפיפונים, מאת חאלד חוסייני, הוצאת מטר

חאלד חוסייני, בן למשפחת פליטים אפגאניים שקבלו מקלט מדיני בארה"ב בשנות השישים, פורט בכישרון נדיר ובהתבוננות מרתקת בבני אדם, את המרקם החברתי האפגאני שיצר את ההיסטוריה הכאובה של שלושים השנים האחרונות באפגניסטן. חוסייני מתאר קשרים אנושיים בהיבט האנושי, הבין אישי, המעמדי, החברתי והפוליטי שלהם ולאורך ציר הזמן. כמו ארנדהטי רוי, גם הוא ניחן ביכולת המדהימה להעביר במילים את האמת.

 

הספר עוקב אחר מערכת היחסים והגורל האישי של שני ילדים ממעמדות שונים, כמו סיפור אישי להמחשת התרחישים הפוליטיים שמתארת רוי. לא בכדי בחרתי לסקור אותם אחד אחרי השני. אחד, בן המעמד הנמוך, נבגד, נאמן, קורבן. השני, בן המעמד הגבוה, שחזר לאפגניסטן ההרוסה כדי לכפר על הבגידה בחברו ולאפשר לקול האנושי של חברו המת להדהד לתוך העתיד. העתיד האמריקאי. בדרך, פוגשים שניהם בחייהם את הרוע וכמו בכתיבה טובה שאינה מסבירה את עצמה – יש ברוע רב-משמעויות, יש בו שיטה ואקראיות, יש בו את הבלתי נסבל ושאינו עולה על הדעת, ביחד עם תקווה, אמונה ורצון לשרוד.

 

אני ממליצה בחום על הספר הזה. רומן איכותי, ארוג היטב, פותח צוהר לעולמות שחשוב שנתבונן בהם למרות הקושי ואולי נעשה מהם את ההשלכה הספרותית, התבונית, עלינו ועל חיינו כאן כנשים, גברים, אומה, צבא, מלחמה וכיבוש.

 

למטרות נישואין, מאת קאוויטה דסוואני, הוצאת מחברות לספרות

הסיפור הוא סיפורה של אנג'ו, שגדלה בבית הודי בורגני ונתונה, כבר מילדותה, ללחצי השידוך. חיים למטרות נישואין, הנישואין כמימוש עצמי עילאי. אנג'ו מצליחה לשמר את האוטונומיה שלה ולא נכנעת לאורך הדרך, גם בגיל המופלג של 30+, מול לחצים אין סופיים של החברה, המשפחה – ובהפוך, גם חברות אמריקאיות שמפנות מרחב אקזוטי הולם ל"ייעוד" הנשי האתני שלה.

 

הספר כתוב בהומור קליל, וזו איכותו. מה שמעיב על הרעיון ועל איכות הכתיבה, היא הבחירה הקונבנציונאלית מאוד, לסיים את הספר בסגנון סיומות אגדות הילדים – "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". הנאתי מהספר הוגבלה על ידי שובו של ארכיטיפ הנסיך על הסוס הלבן והנסיכה שהציל ממלתעות הדרקון.  

 

מלבד זאת, ספר חביב להעביר איתו את הזמן בחופשת הקיץ.

 

  

האישה העשרים, מאת אינדו סאנדרסאן, הוצאת מודן

זהו רומן, פיקציה, השייך לז'אנר "הסיפור שלה" – Her Story, ז'אנר פמיניסטי מאוד המייצר סיפורי חיים עבור דמויותיה הנשיות הנעלמות של ההיסטוריה האנושית, שהיא למעשה "His-(s)tory" – הסיפור שלו. בולטים בז'אנר הזה רומנים כמו "האפיפיורית יוהנה", "קטרינה הגדולה", "האוהל האדום", "מעשה תמר" ואחרים.

 

הסיפור מתבסס על דמותה של מהרוניסה, המלכה נור-ג'אן, אשתו העשרים של אחד מקיסרי מונגוליה, שההיסטוריה מזכירה בצמצום למרות שידועה השפעתה הרבה על בעלה הקיסר ועל הממלכה. מהרוניסה נישאה לקיסר ג'הנגיר, הרביעי מבין ששת הקיסרים המשפיעים ביותר על ההיסטוריה של הודו.

 

הסיפור, היושב על יסודות איתנים של לימוד ומחקר אורחות החיים במאה השש עשרה, מספר את קורות חייה של מהרוניסה מרגע לידתה ועד להכתרתה למלכה.

 

ספר יפהפה, המשיב אבידה לבעליה: משיב לעוד אישה אחת את הזכות להיכלל  ברישומי ההיסטוריה. כן ירבו כמותו, הן ספרים שעניינם "הסיפור שלה" והן ספרים שהכתיבה בם איכותית ומרתקת.

 

 

קצרה היריעה מכדי לפרט את כולם. קראתי השנה עוד הרבה ספרים, כל אחד מהם תרם משהו: ידע, חיזוק, אישרור לעמדה קיימת, פתיחת חלון לתפיסות חדשות או סתם הנאה. חשוב לי להזכיר ביניהם את הספר שערך דניאל כהנמן – רצינאליות, הוגנות ויושר, בהוצאת כתר, שעניינו הסובייקטיביות של החיים האנושיים. כמו כן, את אסופת רשימות דעות של ד"ר אסתר הרצוג, בהוצאת צ'ריקובר, המכילה את כל פרסומיה במעריב: אוסף רשימות קצרות וחדות על החברה הישראלית, בפריזמה של צדק חברתי, צדק מגדרי, פוליטיקה ואהבת האדם. גם אומנות השיווק העצמי של פגי קלאוס, בהוצאת אופוס, פשוט מאת גידי גילדה בהוצאת פאנטה ריי ושירת הכסף של המשוררת יוליה וינר,  השאירו את חותמם הן בי והן בעשייה המקצועית שלי. כל אלו ספרים, שעומדים בקריטריון החשוב מכולם: אחריהם, אני לא אותה אישה שהייתי לפניהם. כל אחד מהם שינה, חידד או שייף בי משהו, ולו קל.

 

אני נהנית לקרוא גם בספרי הילדים של ילדי וזה הזמן והמקום להאדיר את ספריה של נורית זרחי בכלל ואת ספרה האחרון - שינגלונגה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בפרט. שינגלונגה שייך גם הוא לספרים מחוללי השינוי. הספר, עם המשל החתרני על הנסיכה שלא מסדרת את מיטתה, מוריד את מושג ה"חינוך" מהפטרנליזם המאפיין אותו אל המציאות הפרגמאטית. מעורר מחשבה, משעשע, מבריק.

 

ואם להתחבר לפתיח של דברי, כדרכן של קוראות מעל גיל 30, אני ממליצה כאן לפחות על ספר אחד שכבר קשה להשיג. אבל שווה את המאמץ: קאפוט של העיתונאי קוראציו מלפארטה, אודות מלחמת העולם השניה. אם ארונדהטי רוי פותחת לנו חלון אל מסדרונות החשיבה ושיטות הפעולה של המדינות המתועשות והפוליטיקאים המושחתים של הודו, מלפארטה עשה את זה לפניה (ובגדול) לגבי הכיבוש הנאצי והמדינות ששיתפו עימו פעולה. השיטה אותה שיטה, האנשים לא השתנו, האינטרסים אותם אינטרסים, מכוח לכוח.

 

אז, לכנה לקרוא וספרנה לנו מה קראתן ומה חשבתן על הספרים שקראתן. נשמח לפרסם, נשמח לקרוא, נשמח להגיב.

  

לרשימת המלצות נוספת:

 חזרה לרשימת הספרים         שילחי לחברה                         כיתבי אלינו

_________________________________________________