כיצד לשרוד באירוע משפחתי ?

 

מאת:   נירית צוק - עיתונאית,  M.A בספרות.    

 

פרקים מהסידרה של נירית צוק, "משפחתי וחיות אחרות":

פרק מס. 1

פרק מס. 2

פרק מס. 3

 

עוד ב"הדרך למעלה":

 

 האם יש לי תקווה לעתיד?

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

 ישנם אנשים שהמחשבה על פגישה משפחתית עושה להם רק טוב. זיכרון בני המשפחה היושבים יחד לשולחן מציף אותם בתחושות חיוביות כמו: חמימות, שימחה ואהבה. הם מסמנים את מועד הפגישה המשפחתית ביומנם ומחכים בקוצר רוח שמועד הפגישה המיוחלת יגיע.  אך מה לעשות שתחושות חיוביות שכאלה רק מעטים חווים בהקשר לנושא המשפחה ואילו רוב האוכלוסיה חווה בהקשר זה דווקא שלל רגשות שליליים כמו: מתח, חרדה, עצבנות ודיכאון שיכולים לתת אותותיהם בתסמינים גופניים שונים ומשונים כמו: מיגרנות, צוואר תפוס, כאבי בטן ועוד. סימפטומים שהולכים וגוברים ככל שמועד הפגישה המשפחתית הולך ומתקרב. ואם נודה באמת רובינו יכולים להזדהות עם תחושות אלו.

 

לפני כל אירוע משפחתי אנו נזכרים בדוד מנחם הנודניק שאינו שותק לרגע  (ובכל משפחה קיים אחד כזה), בדודה בתיה שבכל פגישה תוהה מחדש מדוע עדיין לא התחתנת, ובגיס מני שבודק האם לא שמנת מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותך כי דווקא נדמה לו שעלית קילו או שניים... .

 

ועם זיכרונות כאלו האם אפשר להאשים אותנו שעוד לפני שהפגישה המשפחתית הנוכחית התחילה אנו כבר מחכים לרגע שבו היא תסתיים ? ובעצם, מדוע זה כך? האם אנו באמת  זקוקים לאירועים המשפחתיים, מה יש במשפחה שגורם לנו לדבוק בה, מדוע הפגישות המשפחתיות הן כאב ראש אחד גדול והאם בכלל אפשר לעשות משהו בקשר לכך?

 

תשובות לשאלות אלו ואחרות תמצאו בכתבה שלפניכם.

 

האם אנו באמת זקוקים לאירועים משפחתיים ?

כולנו יודעים שלמרות כל המתחים וכאבי הראש שהפגישות המשפחתיות יוצרות לא בנקל נוותר על פגישה כזו.  סביר להניח שלפני כל פגישה אנו שוקלים את עניין נוכחותנו בפגישה בכובד ראש, מכינים תירוצים שונים ומשונים, מסבירים לעצמנו שמיותר מבחינתנו להגיע לאירוע המשפחתי ובכל זאת, ברוב המקרים, בסופו של דבר, אנו מגיעים.

 

מדוע? מסתבר שהצורך בפגישה משפחתית הוא צורך חזק מאתנו שקיים בגזע האנושי עוד מימים עברו, מימי קדם.  כבר בימי קדם היו העמים הפרימיטיביים מתאספים יחד כקהילה אחת גדולה וחוגגים חגים שונים או מקיימים טקסים דתיים ופולחנים לאלים.  וכבר בימי קדם הכוח של מפגשים אלו היה באמונה הדתית והרוחנית שהמפגשים הקנו לעם ובכך חזקו אותו

אך לא רק בכך.  הכוח של מפגשים אלו היה גם אם לא בעיקר בתחושת האחדות והגיבוש שהקנו המפגשים לכל אדם בעם.  והרי כולנו יודעים שלהיות חלק מכלל, חלק משלם, להשתייך לקבוצה כלשהי נותן תחושה ממכרת של כוח וחוזק. 

 

ולכן בשלב מאוחר יותר, כאשר  המודרניזציה חדרה לחיינו והשבט הגדול התחלף במשפחה הקטנה, המשיכה כל משפחה לשמור על ההתכנסות המשפחתית במסגרת אירועים שונים, חגים וחגיגות פרטיות.  וגם כאן, כמו בימי השבט סייעו החגיגות לשמור על אחדות המשפחה ויצרו תחושת קירבה וכוח בין חבריה.

 

כוחה של המשפחה

משפחה, על פי הגדרתה הסוציולוגית, משמשת כמסגרת החברתית הקטנה ביותר השווה בהתאמה לחברה בה היא מתקיימת (מתוך מאמרה של רינה שחר "משפחה לעניין חינוך מבוגרים תיאוריה ומעשה", "משפחה ודעת", הוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, 1997).  מבחינה פסיכולוגית ניתן לומר כי המשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייו של  אדם.  המשפחה מעניקה לאדם את מקורותיו והיא זו המשפיעה על התנהגותו ותפישת עולמו מלידתו ועד סוף ימיו.  המשפחה מעניקה לפרט את זהותו העצמית, חינוכו ובטחונו. והיא המעניקה לו גם זהות, סמכות, מעמד ותמיכה.  היא משפיעה עליו בכל צעד משמעותי בחייו: בהתפתחותו כהורה, בבחירת בן/ת הזוג שלו,בסוג מערכת היחסים הנוצרת ביניהם,בחינוך ילדיו ועוד. 

 

המשפחה היא זו המעצבת את אופי האדם הן כאינדיבידואל והן כחלק מהחברה. ובכל מצב, ובעתות משבר במיוחד, אנו מצפים מהמשפחה שתהיה אוהבת, מגוננת, חמה ותומכת.  אנו מצפים שהמשפחה תהווה לנו מעין חממה, שתשמש מקום מפלט מהעולם האכזר, מקום בו יכירו אותנו כפי שאנחנו, ללא כחל ושרק,יקבלו אותנו ויתמכו בנו.

 

ווליום לפני הפגישה המשפחתית

לא בטוח שכולנו מכירים את ההגדרה המילונית של "משפחה" וכלל לא בטוח שרובינו מודעים למידת כוחה של המשפחה ולמידת השפעתה המתמשכת על חיינו.  ובכל זאת, דומה כאילו לכולנו יש איזושהי תמונה אידיאלית של משפחה חמה ואוהבת המבלה את רוב זמנה בנעימים.  וכך,למרות שאנו חווים במהלך חיינו אירועים משפחתיים רבים המשאירים לעיתים עם טעם מר בפינו, אנו מגיעים לפגישות המשפחתיות כשאנו לבושים היטב, מטופחים, עם מצב רוח טוב ועם מערך ציפיות שמתאים למשפחת בריידי ודומותיה.  הבעיה היא שלעיתים הפגישות המשפחתיות הופכות לסצנות שנראות כלקוחות מסרט על  משפחת אדמס הידועה לשמצה או לחילופין כמפגש משפחתי של הבנדי’ס.  וכך יוצא שאת רוב הפגישות המשפחתיות אנו מסיימים כשאנו מצויים על סף התמוטטות עצבים. 

 

ומדוע זה כך? מדוע רוב הפגישות המשפחתיות הופכות תוך זמן קצר לסיוט מתמשך ?

ליאת צוקרברג בוקאי, מתמחה בייעוץ חינוכי, מבהירה את העניין : "ראשית צריך לזכור שהפגישות המשפחתיות מטבען יוצרות זמן אחר, זמן בו השגרה נשברת ויש לנו פנאי וזאת בניגוד לחיי היום יום שלנו.  במהלך חיי היום-יום רובינו עמוסים ועסוקים לעייפה. אנחנו קמים בשבע בבוקר, מסדרים את הילדים לבית הספר, יוצאים לעבודה, חוזרים, אוכלים ארוחת ערב, לעיתים מספיקים לבלות שעה או שעתיים ביחד והולכים לישון כשאנו גמורים ורצוצים.  אך בזמן אירוע משפחתי הזמן הפנוי תופס חלק נכבד מהיום וכאשר מלכתחילה ישנם במשפחה "נושאים לא סגורים" (והם קיימים כמעט תמיד) הם עלולים לצוץ במפגש המשפחתי".  בנוסף לכך, כידוע לכולנו רוב המשפחות אינן ניחנות ברגישות גבוהה במיוחד לזולת או באיזשהו טקט. ואני לא מתכוונת למשפחות שפספסו קורס נימוסים והליכות אצל חנה בבלי אלא משפחות שתמיד אבל תמיד ישאלו את הרווקה במשפחה : "איך את לא מתחתנת" או יציקו לזוג הנשוי : "נו, מה עם ילדים? כמה זמן עוד תחכו?",  ולא חסרות עוד שאלות חקרניות וקנטרניות שנשאלות להנאת השואל וגורמות להתכווצויות בלתי רצוניות בקרב הצד הנשאל.  בוקאי טוענת שגם תופעת השאלות המציקות עולה בשל הזמן הפנוי שנוצר.

 

 "באופן מוטעה", היא אומרת, "תחושת הזמן הפנוי יוצרת בקרב משפחות רבות תחושה של היתר סמוי לקיום "שיחות נפש" אליהן אין המשפחה פנויה במהלך השבוע העמוס. הבעיה היא שעל פי רוב מדובר בשיחות נפש כפויות שמתאפיינות בחוסר רגישות מובהק לזולת.  השואל הוא זה שעל פי תפישת עולמו המשפחה היא מושג של כלל ולא של פרט" (שהרי זהו דני הבן של יעקב יושב לצידו ואותו הוא מכיר עוד בחיתוליו אז מה הבעיה לשאול אותו שאלה אינטימית אחת או שתיים). וכך מתוך התעלמות גמורה מחייו האישיים ומצרכיו הפרטיים של הנשאל מתיר השואל לעצמו לשאול את אותו מכר אומלל שאלות אינטימיות שמביכות אותו.  "היטשטשות הגבולות", מבהירה בוקאי, "גורמת למצב בו המשפחה אינה ערה לקשיי האחר ואינה שמה לב שיש נושאים שאין לגעת בהם בלא הזמנה ".

 

בעיה חמורה נוספת נוצרת כתוצאה מכך שלכל משפחה יש כללים,מוסכמות ו "קודים התנהגותיים" משלה.  "רוב המשפחות", אומרת בוקאי, "לוחצות על הפרט לפעול על פי המוסכמות המקובלות במשפחה ואף עוזרות לו בכך.  לדוגמה: הבת הבכורה תעזור לאחיה בהכנת שיעורי הבית, לבת הרווקה תציע הדודה להכיר מישהו מקסים ועוד". כלומר, המשפחה אינה מסתפקת בהבהרת המוסכמות לחבריה אלא גם מציעה את עזרתה בביצוען.  הבעיה נוצרת כאשר הפרט אינו מסוגל או אינו רוצה לנהוג על פי מוסכמות המשפחה.  ואז נוצרת בעיה קשה. "במצבים כאלו", מסבירה בוקאי, "תפעיל המשפחה  לחץ קשה על הפרט ותבהיר לו, בדרכים שונות, שהוא "לא בסדר". והיות וכל אחד מאתנו רוצה להיות אהוב ומקובל על האנשים המשמעותיים בחייו, כלומר בני משפחתו נוצר בקרבו קונפליקט בין הרצון לגרום למשפחה "קצת נחת" ובין הדאגה לרצונותיו ולצרכיו האישיים".

 

וברור שהישיבה בפגישה המשפחתית היא כסיר לחץ לכל המצב הזה. בנוסף לכך, עפ"י טענת פ. ליבר, ג.ס.מרפי וא.מ. שוורץ בספרם "הילדים בגרו, איך חיים איתם" (הוצ’ אחיאסף בע"מ ת"א, 1995) משפחות רבות מקבלות בחיי היום- יום את עצמאות בני המשפחה אך בזמן האירוע המשפחתי, כשכל בני הבית שבים לבית המוכר לתבשילים המוכרים ולאווירה המוכרת, צפים ועולים מתחת לפני השטח התפקידים הישנים: הבת הבכורה חוזרת להיות האחות הגדולה השולטת באחיה, הילד הצעיר חוזר להיות הילד המפונק במשפחה וההורים שבים ביתר שאת לסמכות ההורית.  ה"היתקעות" הזו בתפקידים קודמים וחוסר היכולת של המשפחה להתגמש מקשה, בסופו של דבר, על כולם. כאשר חוסר הגמישות של המשפחה גורם בסופו של דבר גם למצב בו יש קונפליקטים מרובים בין צרכי המשפחה לצרכי הפרט. כאשר ברוב המשפחות ישנה התעלמות מצרכי הפרט לטובת צרכי הכלל.  כתוצאה מכך אי הנוחות הנגרמת בפגישות המשפחתיות הולכת וגדלה, וכך בכל פגישה יהיה מי שיתרגז, מי שייעלב עד עמקי נשמתו ומי שידאג לעשות  נקיפות מצפון.  נשמע מוכר לא ?

 

בודאי שכן, שהרי משפחות רבות משתמשות בנקיפות מצפון כדפוס תקשורת עקיף שעוזר להן להשיג מהפרט את רצונותיהן.  וגרועות מהן הן המשפחות בהן דפוסי התקשורת אינם ברורים.  "קיימות משפחות רבות בהן דפוסי התקשורת בין בני  המשפחה לקויים" מפרטת בוקאי, "וכוונתי בעיקר למשפחות המעבירות מסרים כפולים כשבדרך- כלל מדובר במסרים מנוגדים.  במשפחות אלו ניתן למצוא חוסר התאמה בין המסר המילולי של הדובר ובין המסר הבלתי מילולי שלו (לדוגמה: מסר מילולי שנשמע מזמין ומסר בלתי מילולי שיוצר תחושת דחייה ואדישות).  במצבים כאלו קשה מאוד להבין מה בעצם רוצה כל בן משפחה לומר ודבר זה יוצר תסכול ועצבנות.  במשפחה כזו, אגב, מבוזבזות אנרגיות רבות רק על ניסיון הנוכחים להבין הבנה בסיסית האחד את המסר של האחר".

 

טיפים לפגישה המשפחתית הבאה לגזור ולשמור

אז מה בכל זאת אפשר לעשות ?

ראשית כדאי להנמיך ציפיות ולחשוב חשיבה חיובית: לפני הפגישה המשפחתית רצוי להיזכר דווקא ברגעים הנעימים שהיו בפגישה הקודמת ולא לחפש את הרגעים הלא נעימים שהיו. יחד עם זאת לא כדאי לצפות לגדולות ונצורות אלא להבין שבסך הכל מדובר בפגישה משפחתית עם אותם אנשים שאנו מכירים שנים על גבי שנים ויכולים לצפות מראש את התנהגותם.  כדאי למצוא את החיובי בכל אדם ובכל פגישה.

 

שנית, כדאי להימנע מנבירה במריבות העבר, מקטנוניות ומנטירת טינה.  אל תחפשו אשמים ואל תבואו בגישה של קורבן שאף אחד לא מבין אותו.  פשוט היו אתם עצמכם ותנו לדברים לזרום.

 

בנוסף, רצוי לגלות סלחנות בקשר לדברים שנאמרים ולא לחשוב שמאחורי כל אמירה מסתתרת קנטרנות ומחשבה רעה.

 

חוש הומור הוא דבר חשוב מאוד במפגשים המשפחתיים.  נסו לדמיין שאתם מחוץ לתמונה, העמידו עצמכם בתפקיד תייר שהגיע מתרבות שונה לפגישה המשפחתית שלכם.  תייר שאינו מכיר את נורמות המשפחה ולכן רואה את המתרחש מזווית חיצונית, לא מעורבת וגם משועשעת.

 

גלו רגישות לזולת: לפני שאתם מאשימים מישהו בפגיעה בכם בדקו שאתם אינכם אשמים באותה מידה.  השתדלו לא לשאול שאלות אישיות שיכולות להביך את הזולת ולא לדון עם הזולת בנושאים שגורמים לו אי נוחות. 

 

ולסיום: קחו הכול בפרופורציות.  זכרו שמדובר בסה"כ בפגישה משפחתית המתפרשת על פני שעות מעטות ובסופן כל אחד חוזר לביתו ולחייו.  והכי חשוב : זכרו שבסופו של דבר כל הדברים באים על סיומם – הטובים והרעים כאחד.

  תגובות של גולשות:                                                  יש לך דעה? כיתבי לנו
 

גובה:

לא מזמן התחתנה ביתי הצעירה .היו אלה נשואיה השניים. כמו  כן היא היתה בהריון שנראה היטב. בעלה המקסים הצעיר ממנה ב- 3  שנים והוריו החליטו בכל זאת על חתונה לא גדולה מדי במקום קטן אך יוקרתי. ביתי כנראה  [לא דברתי על כך] הסכימה אתם . אני בלעתי את הלשון מרב תדהמה אך שתקתי וואמרתי רצונכם כבודבם. למרות שאיני אהבת אירועים ולא את ההוצאות והמתח הכרוכים בהם היה נהדר הכל היה מקסים כולל ביתי עם שמלה מקסימה הבדיחה היתה שכלם צחקו מהעובדה שנכדי יוכל להגיד שהיה בחתונת הוריו,

ינקה

 

תגובה:

נירית צוק יקרה ולקוראות הנכבדות שלום...

כתבתך מעניינת מאד וגם נכונה באופן כללי, אך האם זה נכון לסבול עד כדי עיוותי נפש והעיקר לא לשבור את המסגרת המשפחתית המורחבת והלוחצת, ?כאשר אותן נפשות הפועלות במסגרת המשפחה ושאיתן גדלנו או חברנו במשך הזמן כמו עם אחים, אחיות, גיסות, גיסים וכו' הינם אנשים בפני עצמם אם רגשות בעצמות שונות בגין אותם חסרים או תסכולים שהם עצמם חוו במהלך חייהם, ושהם לא תמיד מודעים להם, ובשל כך הם מקרינים אותם החוצה באופן זה או אחר כמו קינאה חולנית, סכסכנות מה שהופך את המפגש לזירת קרב, מתוחה ומחודדת חרב פיפיות, המטרידה ומציקה לצד השני, עד כדי הצורך להתרחק לשנים רבות, כמו כן לכל בן משפחה יש אופי משלו,ולא כולם נחמדים ונענים לתקשורת חיובית באותו זמן שאמור להיות זמן איכות. מה שברצוני לומר, הוא שלא בכל מחיר צריך ורצוי להשתתף במפגשים משפחתיים אם הם מעיקים וגורמים לסבל, במקום בו אנחנו משקיעים את המעט פנאי שיש לנו מעבר לעיסוקינו השוטפים.לסבול מעיוותי נפש רק בגלל שזאת משפחה אינני חושבת שזה הנכון. מה שלא מטיב עם

הרגשותינו בצורה הקיצונית של המשפט כאשר ישנה דמות שאי אפשר להשיג אצלה שינוי,

וזמן האיכות הופך לסבל,הורדת הערך העצמי ועוגמות נפש לא די שאיננה נעימה היא גם מזיקה לנפש ופוגעת קשות באיכות החיים. לכן צריך לוותר על אנשים כאלה ולצרף אנשים חיוביים לחיינו,כך שיתרמו לנו הנאה,חוויה חום ובטחון והחשוב מכל שיקבלו אותנו כמו שאנחנו וללא תנאים, כשהכל נעשה בהדדיות.

כל טוב

ובברכה

אילנה רפלוביץ

תזונאית הוליסטית

 

תגובה:

 

שלום נירית,

 נהניתי לקרוא את כתבתך בנושא המשפחה, היא מקיפה, מעמיקה, ועוררה אצלי  הזדהות רבה.

 לאחרונה האירו את עיני בדבר חשיבות אופי המשפחה בה גדלתי ואופי היחסים בין בני המשפחה, לבין תפיסתי את אופי היחסים ביני לבין החברה הסובבת אותי.

 כלומר מצאתי  קשר הדוק ביותר בין מה שאני רואה בחברה הסובבת אותי, מה אני מחפשת ומה אני מוצאת בפרטים הקיימים בה.  מה אני מצפה מהם ביחס אלי, וממני ביחס אליהם.

 לבין אופי רשת היחסים שאפיינה את משפחתי מבחינת: תפקידים במשפחה, תקשורת בין אישית בין בני המשפחה (מילולית ולא מילולית), וביחוד - אני מול בני המשפחה האחרים.

 אין ספק כי המשפחה בה גדלנו היא הדגם הראשוני לתפקוד בחברה, הדגם ש"נצרב בתודעתנו", ואני מזמינה את הקוראות  לעשות על עצמן את הבדיקה: מה היה אופי היחסים המשפחתי עליו הן גדלו , ועד כמה הוא מעצב היום את "התנהגותן החברתית".

 בברכה מקרב לב,

 שרה

 

 

 


 

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

______________________________________________________