מעגלים של שכול

מאת:  חנה בית הלחמי

 

עוד ב"הדרך למעלה:

 ארכיון מאמרים

  בריאות

 כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

כשהייתי ילדה, זה היה נורא הרואי למות במלחמה. גדלנו על המיתוס של אם הבנים, של סיפורי הורינו על קרבות המחתרות ומלחמת השחרור, על טוב למות בעד ארצינו ועל הדמות הנישאה מעם של החייל הגיבור. לעולם גבר, אף פעם לא ילד בן 18.

 

עוד סבבו אותנו בהילה שקטה סיפורי הפרטיזנים מהיערות, שונים, רחוקים ולא דומים לצללי האדם מסומני הזרועות שהסתובבו אז בינינו.

 

כל חולשה אנושית הוקעה – ציר שנות הארבעים של המאה הקודמת היה זה שעדיין צעדנו עליו 20-30 שנים אחרי, בין הגבורה לבגידה, בין האומץ לאלו שצעדו כצאן לטבח, בין מי שבעדינו למי שנגדינו, בין ציונות לעכירת ישראל.

 

חושקנו, ליתר בטחון, במעגלים של שטיפת מח מאסיבית של אותם מסרים, בכל עניין ודבר הקשור לחיינו כציונים נלהבים שטוב להם למות בעד ארצם. הבנות סרגו כובעי צמר לחיילים בתעלה, הבנים התחפשו לצנחנים. יצאנו לשעורי גדנ"ע והכרנו את דמותו של סבא חביב שהקדיש בחוות הגדנ"ע בבאר אורה את חייו לצה"ל. קוטבנו בין בנים לבנות. נלקחנו למסעות מופרכים – יפיפיים וספורטיביים ככל שהיו – מים אל ים, במדבר, בהר. שרנו שירי הלל למלחמה, למוות, להיותנו מעטים מול רבים, לצדקת הדרך שלנו, להעדר הברירה. אישית, האמנתי באמת ובתמים שהארץ היא הכי יפה בעולם. לקח לי שנים של טיולים ברחבי הגלובוס עד שנפל לי האסימון והבנתי שיש יפות ממנה. כי האהבה עיוורת.

 

כשבנה של השכנה נהרג בשלהי מלחמת יום כיפור, בתאונה טפשית, אנו הילדים קינאנו בו. אנחנו, שגדלנו ושכחנו את הקנאה הסמויה הזו, מרגישים מאוד צודקים היום כשאנחנו מגנים את תרבות השהידים בחברה הפלשתינאית. זה אולי הזמן לערוך חשבון נפש מעמיק, נוקב, על מי אנחנו באמת, על אילו ערכים גדלנו, האם הם היו שונים מהערכים שאנו מגנים והאם המפלצת עדיין שוכנת בינינו בקבוצות קולניות ומיוחצ"נות היטב, שאנו קוראים להן "ימין סהרורי" אולם הן דומות להפליא ל"מיינסטרים" של עברנו.

 

לא קל לגנות את המקום שצמחנו ממנו. זהו גינוי שמטביע לתוכו את התום והאהבה, את השדות הצהובים שכוסו מאז בבטון ואספלט, את הזכרון הרומנטי של ירידה למקלט בגיל 5-6 עם הכרית ביד ובתחושה של שליחות לאומית חשובה, את המתיקות העצומה שממלאת את מי שחשים צודקים ונכונים כל כך. הגינוי הזה גם מייחס להורינו – שבעיני היו ואולי עדיין קורבנותיה התמימים של שטיפת מח איומה – כוונות שלא היינו רוצים ליחס להם.

 

אבל קשה מזה להביט בתמונה של ילדה רזה ומנומשת מקווצת פנים אל מול השמש והצלם, נשענת על טנק ישראלי  שרוף ליד שכם, ימים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, כשברקע בתים הרוסים של עיר כבושה. הילדה הזו היא אני. היום היא כבר יודעת, שבטנק השרוף היו מן הסתם 3 חיילים שהיתה להם אמא, שהשיבה אותם אל אדמתם ומבכה אותם מאז. ואולי היו להם ילדים שגדלו בלי אבא. והם נשרפו בטנק שהרס בתים שהיו בהם אנשים, שאין להם בית. ואולי הם בכלל מתו ויש מי שמבכים אותם. ואולי יש להם גם ילדים שגדלו בלי אמא ואבא. כמו הילדים של החיילים. ומה שנשאר מהמפגש הנוראי ההוא בין טנק, 3 חיילים ובתים של משפחות בסביבות שכם, זו התמונה הזו, ששווה אלף מילים. שמכילה את המיתוס ושברו.

 

ומילה לסיום: לבת שנולדה לי 35 שנים אחרי שצולמה אותה תמונה, קראתי רעות. לא על שם שיר הרעות – אלא למרות שיר הרעות. כי רעות שלי נולדה לחיים שמוקירים את עצמם ולא לשדה הקרב.

 

 

 

שילחי לחברה                                                      הגיבי על הכתבה 

___________________________________________________