האם השיח על זכויות אדם מקדם את מאבקן של הנשים לשוויון?

ד"ר כריסטה ויכטריך

   ד"ר כריסטה ויכטריך היא סוציולוגית, עיתונאית, וחברה בהנהלת הארגון   WIDE

Women in Development Europe (נשים פועלות למען פיתוח -  אירופה).

הנאום שלהלן חתם את הכנס השנתי של  2004  WIDE   בבון, גרמניה.

תרגום: חנה בית הלחמי

 

עוד ב"הדרך למעלה:

דימוי הגוף ואורח חיים

הפולמוס על מילת נשים במצריים

קריאה לביטול הפליית נשים במדינות האיסלאם

נשים בקוראן

נשים באיסלאם

הקרב על הרעלה

 

כנס זה מתקיים בערבו של יום השנה העשירי של  ה- Beijing Platform for Action – מצע כנס בייג'ין, הכנס העולמי הרביעי על נשים (שהתקיים ב- 1995); יום השנה העשירי להקמתו של ארגון הסחר העולמי - ה-WTO ; ובנקודת זמן בה מתנגשים העקרונות של שני ארגונים בין-ממשלתיים: מצד אחד, האו"ם, יוצרן של אמנות לזכויות האדם, ומצד שני, ארגון הסחר העולמי, המקדם סדר יום השואף לגלובליזציה, מיסחור והפרטה של הכל.

 

שאלת המפתח של הכנס הזה היא: כיצד אנו יכולות לגרום ל"גלובליזציה" של זכויות נשים ולהשיג צדק  כלכלי וחברתי לנשים?

 

WIDE תכננה את הכנס, בתקווה שיוָצרו בו הרבה רעיונות, גישות טקטיות וגישות אסטרטגיות, שינבעו מהפורומים השונים. אני חייבת להודות, שלאחר שהאזנתי למצגות ולאמירות השונות שנאמרו בפורומים, חשתי לבסוף שאני מצויה במבוכה ובלבול גדולים ובתחושה שחסר לעבודה שלנו מימד פוליטי.

 

האם תנועות הנשים בכלל צריכות להמשיך לדבוק באמנות של זכויות אדם כבסיס או כלי אסטרטגי במאבקן לצדק חברתי וכלכלי לנשים? לאחר ששמענו בכנס השמצות רבות של האו"ם– האם תנועות הנשים צריכות עדיין להשקיע כל כך הרבה משאבים, אנרגיה ותקווה באו"ם? אילו טקטיקות ואסטרטגיות עלינו לאמץ על מנת להדוף את המתקפה הנאו-ליבראלית על מקורות המחייה של נשים והאיום המתמיד על זכויותיהן?

 

אולם, לפני שאנתח כמה מהדילמות והסתירות הפנימיות שעלו בפורומים השונים בכנס, הייתי רוצה לפתוח במספר הערות חיוביות:

 

  1. בשנות התשעים, מערכת היחסים בין מה שמכונה "תנועת הנשים" הבינלאומית לבין האמנות של זכויות אדם החלה כ"נישואין פונקציונאליים", ולאחר מכן הפכה לסיפור אהבה והצלחה גדולה. מחד, שיח זכויות הנשים הגדיר מחדש את המושג "זכויות אדם", וסייע ב"גלובליזציה" של תנועות הנשים. מאידך, תנועות הנשים הבינלאומיות היוו גורם מכריע בהפיכת זכויות נשים למושג מקובל. ההשגים הראשונים היו ההכרה בנשים כסובייקטים בעלי ערך מוסרי ומשפטי, התובעות את זכאותן לצדק כלכלי וחברתי, וכן, תנועות הנשים קיבלו הכרה באירגונים הבילאומיים כשחקניות לגיטימיות. שיח זכויות הנשים פתח מרחב משא ומתן חדש במערכת היחסים שבין האשה למדינה, ובין האשה, התרבות והזהות .

 

  1. סקירה של העשור האחרון של תנועת זכויות הנשים נראית לכודה בתרחיש של התפתחויות סותרות. בעוד שבמדינות רבות חלה התקדמות במצבן החקיקתי, המשפטי והרשמי של זכויות נשים, ההשפעה המעשית של ההתפתחויות הללו על רמת המחייה של נשים ועל זכויותיהן בפועל, קטנה. קיימת תהום עמוקה בין ההגדרה הכתובה של ערכים מוסריים ועקרונות נורמטיביים כפי שהם מופיעים באמנות בינלאומיות או בתכניות הפעולה של האו"ם, לבין היישום שלהן ברמה המקומית הלאומית. אמנות האו"ם הן לעיתים קרובות כנמרים חסרי שיניים, בשל העדר היכולת שלהן להטיל סנקציות ממשיות. תנועות זכויות הנשים קידמו אמנות בינלאומיות המגדירות את זכויותיהן של הנשים, אולם הדברים עדיין אינם מורגשים בשטח.

    האכיפה של זכויות נשים עדיין חסומה ומאוימת משני כיוונים. שמענו בכנס מנציגות האזורים השונים, איך תהליך הליברליזציה, הרפורמות החברתיות והכלכליות, צמצום מגזר השירות הציבורי והפרטת השירותים החברתיים מסתיימת בהסרת הויסות של השווקים ושל שמירה על זכויות אדם, הפחתות שכר, צמצום הביטוח הסוציאלי והיכולת להתקיים בכבוד. בנוסף, עולים כוחות שמרניים ופונדמנטליסטים המחדשים מסורות פטריאכליות, מה שיוצר נסיגה בזכויותיהן של הנשים, לעיתים בחזות של זהות אתנית-תרבותית וערכים מסורתיים.  

    מעל כל אלו, אנו מתמודדות עם ציניות פוליטית ושיפלות מוסרית, כאשר התערבויות צבאיות, מלחמה וכיבוש, מבוסניה עד עיראק, מקבלות לגיטימציה בשמה של ההגנה על זכויות אדם – ובמקרה של אפגניסטן אף בשם שחרורן של הנשים. ההגיון ההפוך הזה של הממונים מטעם עצמם על חופש וזכויות אדם, למעשה קורא תיגר על זכויות אדם ומבטל אותן.
     

  2. על בסיס ההישגים שהושגו כמו גם אבני המכשול, ההגבלות וההתנגדויות שהתמודדה עמם תנועת זכויות הנשים, עלינו להפיק את הלקחים במונחים של בדיקה מחדש של תקפות גישת זכויות האדם ותקפות האסטרטגיות הקיימות שלנו. אין ספק ששפת זכויות האדם היא שפה עוצמתית לביטוי הדרישה לצדק חברתי, הדרישה להגנה על צורכיהן הבסיסיים של נשים וכלי יעיל למחאה נגד עמדות פוליטיות וכלכליות המפרות זכויות נשים. אולם, אנו למדנו שמושג זכויות האדם, התביעה לשוויון מגדרי והאסטרטגיות של שדלנות ו- mainstreaming, אינם מספיקים על מנת להביא לשינויים פוליטיים וכלכליים שיגרמו להשגת שוויון וצדק חברתי ומגדרי.

    התקדמנו בזירת האו"ם וזכינו להכרה, בנקודת זמן בה האו"ם אבד מאמינותו – כפי שאיבחנה דוואקי ג'יין – והפך למעין "מטפל התפתחותי" המיישם מדיניות של רפורמות מבניות נאו-ליבראליות. חלק מארגוני הנשים הבינלאומיים, כשחשו בשינוי הזה באו"ם, הפנו את מאמציהם לשחקנים גלובליים אחרים, למשל: המעבר של
    WIDE מקידום מדיניות התפתחותית לקידום מדיניות אנטי-סחר, תוך מיקוד בארגון הסחר העולמי והאיחוד האירופי. אבל מה השגנו בזירות האחרות?  האם התקדמנו בהטמעת אג'נדה פמיניסטית בתוך תנועות חברתיות אחרות? האם התקדמנו ביצירת שיתופי פעולה והרחבת בסיס הפעולה שלנו?

    אחרי שנים של השקעה של הרבה מהאנרגיה הפוליטית שלנו בניסיונות חדירה לארגונים בין-ממשלתיים, שאלת המפתח האסטרטגית נותרה איך להפוך את זכויותיהן הכלכליות והחברתיות של נשים לישימות?

    זו השאלה המרכזית העומדת לפנינו כיום. במהלך הדיון איננו יכולות להתעלם מהאמביוולנטיות והמגבלות של גישת זכויות האדם והגישה והאסטרטגיות שאומצו על ידי ארגוני הנשים בעולם, כפי שפורטו בפנינו במהלך הכנס.

    קיים מתח במושג "זכויות האדם" בין התביעות הפרטניות, לצורך בשינויים חברתיים. השיח של זכויות נשים הגדיר מחדש את החשיבה על אודות הפיתוח.  זה חולל שינוי מ"גישת צרכים" ל"גישת זכויות". בכל אופן, כפי שציינה דוואקי ג'יין בצדק, האורינטציה של חקיקת זכויות, החדירה גם "הפרטה" (אינדבידואליזציה) לתוך הגישה של פיתוח ומגדר, ותוך כדי כך הטתה את המאבק מיעדי השינוי העיקריים שלו. 

    האינדבידואליזציה וה"פורמליזציה" של זכויות האדם הינם בחפיפה מושלמת של מושגי הזכויות והחופש בכלכלת השוק הליבראלית. זכויות, בגישה הנאו-ליבראלית, מבטיחות את החופש של ה"הומו-אקונומיקוס" – בייחוד בעלי הנכסים – לפעול למען האינטרסים שלהם.
    גישת הזכויות האינדבידואליות מתאימה גם להעברת האחריות (מהמדינה לפרט), שמתאפיינת בצמצום השירותים הציבוריים. בשיטת השוק החופשי ובמדיניות הנאו-ליבראלית, זכויות אדם רוקנו מההבטחה לצדק חברתי וכלכלי. במקום להיות כלי לחלוקת העושר, המשאבים והביטחון הסוציאלי, הם מייצרים הדרה חברתית ומעודדים אי שוויון בכל החברות. 

    מדיניות הפיתוח הנוכחית מתמקדת בגישה ששמה דגש על הפחתת העוני, במקום על חלוקה מחדש של המשאבים והכוח, וה–
    Millennium Development Goals (יעדי הפיתוח לשנת 2015 שכל מדינה החברה באו"ם התחייבה להם) נראים כמו "מקדונלדיזציה" של הנושא. אם אנחנו מדברות ברצינות על הפחתת העוני ועל שכר מחייה בכבוד של נשים, אנחנו לא יכולות לשקוט בנושא הריכוזיות של העושר והכוח. אם היעד שלנו הם צדק חברתי ומגדרי, עלינו להתריס נגד ההגיון הנאו-ליבראלי, הסוגד לצמיחה כלכלית, יעילות ותחרות. עלינו להתריס נגד מערכות הכח של חלוקה לא שווה ושל קיטוב. כשדנו ב- WIDE על כותרתו של הכנס הזה, שינינו את הכותרת מ"התמודדות עם העוני" ל"התמודדות עם פיתוח לא שווה", משום שרצינו להדגיש שהמטלה המרכזית שלנו מתרכזת בשורשי הבעיה ובהגיון הנאו-ליבראלי המוביל לאי צדק ואי שוויון.

 

אני רוצה להוסיף הסבר נוסף בנושא כותרתו של הכנס: אנחנו מדברות על גלובליזציה של זכויות נשים במקום על אוניברסליות של סטנדרטים מוסריים. גישה אוניברסלית מוחקת הבדלים. מאוד חשוב לכבד זהויות מרובות ושונות, ובו זמנית להסכים על עקרונות ויעדים משותפים. יחד עם זאת, אנו עדיין מאמינות שלנשים בכל רחבי תבל יש זכויות אשר מייצגות ערכים חוצי תרבויות ויש להן משמעות במאבק שחוצה ארצות.


זה מוביל לדילמה נוספת: דוואקי ג'יין הביעה תחינה עזה לאחדות, בעוד ג'ינה וארגאס ציינה שבתנועות החדשות לצדק חברתי ובתנועות המתנגדות לגלובליזציה מתקיים מפגש בין מגוון רחב של תנועות וא/נשים, ועלינו לקבל שכל מאבק או קבוצה רלוונטיים כמו האחרים. עלינו להשקיע מאמץ באיזון בין האחדות לרבגוניות ולהשתמש בשתי הדרכים כדרכים מעצימות. עלינו להשקיע מאמץ גדול יותר בהתייחסות להבדלים הנובעים ממגדר, ממעמד, מזהות אתנית, מגיל וכיו"ב.
 

  1. מסקנותיי מהדיון אמש הן:

    ראשית, אנו צריכות לשאוף לשינוי חברתי.
    בהתבסס על ניתוח בקורתי של יחסי כוחות, עלינו לפתח מושג רדיקלי יותר של זכאות (
    entitlement), המשלב את הדרישה לזכויות הפרט עם הדרישה לשינוי מבני.
     

שנית, עלינו לצמוח אל מעבר למושג זכויות האדם ולחפש יותר נקודות התייחסות לדרישה לצדק מגדרי וחברתי. פרופ' קלאודיה פון בראומל מציעה שנעזר בשני מושגים: מחייה בכבוד לפרט והשמירה על נכסים ציבוריים גלובליים.

שלישית,– עלינו למחות נגד האידיאולוגיה האומרת שצרכים בסיסיים יכולים להיות מסופקים על ידי מנגנוני שוק. עלינו למחות נגד המיתוס האומר שאין חלופה ל"קונסנזוס של וושינגטון" – והדוברות כאן בנושאים כמו אוטונומיה אזורית ומקומית, גישת הרבגוניות והתנועות לצדק חברתי, כבר הציעו מספר אלטרנטיבות.

אחרי שרשת הנשים חוצת הלאומים צימחה מתוכה בשנות התשעים כל כך הרבה התמחויות פוליטיות כמו גם מקוריות אסטרטגית, אני פשוט מתקוממת נגד הפסימיות בערב יום השנה העשירי הזה. ארבעת הסמינרים שנערכו כאן לבניית ידע, היו חווייה מעצימה. בהתבסס עליהם, אני רוצה לעודד אתכן ללבן אסטרטגיות, גישות ויוזמות בזמן שנותר.

איך יכול ארגון נשים לדרוש זכויות חברתיות וכלכליות ולנהל משא ומתן כדי לממש אותן? איך נוכל לגרום לארגונים בינלאומיים, מדינות, תאגידים או גופים של חברה אזרחית לפתח אחריות למתן כבוד, להגנה על זכויותיהן של נשים וביסוסן? חובתם של מי היא לאכוף את מימוש זכויותיהן החברתיות והכלכליות של נשים? איך נוכל לנווט בין הארגונים הבין-ממשלתיים ובין התנועות החברתיות הגדולות וכיצד נוכל להתערב במהלכיהן? איך נוכל להפעיל לחץ גדול יותר לכיוונו של הצורך בשינויים מבניים?

במליאת הסיכום היום, יובאו בפנינו סיכומים בסוגיות הבאות:

                                 א.         מהם הנושאים המרכזיים שעלינו להתרכז בהם ומהן העמדות שעלינו לקבל בהקשר לאיחוד האירופי, האו"ם וארגון הסחר הבינלאומי והתנועות לצדק חברתי.

                                  ב.         מהם היכולות והיתרונות המרכזיים של ארגוני הנשים בהקשר ל לאיחוד האירופי, האו"ם וארגון הסחר הבינלאומי והתנועות לצדק חברתי.

                                  ג.          אילו אסטרטגיות, גישות וטקטיקות אנו מזהות כנכונות לעתיד הקרוב בהקשר לאיחוד האירופי, האו"ם וארגון הסחר הבינלאומי והתנועות לצדק חברתי.

                                  ד.         כיצד עלינו לציין את יום השנה העשירי למצע כנס בייז'ין ולארגון הסחר הבינלאומי.

 

מושגי יסוד בהבנת נושא הגלובליזציה ומקומן של נשים וזכויותיהן

 

שילחי לחברה                                                      הגיבי על הכתבה 

 

____________________________________________