משוררת המדבריות : לזכרה של שולמית הראבן

מאת: אלי אשד

הופיע במגזין אוקאפי 

 

שולמית הראבן

 

עוד ב"הדרך למעלה:

הילארי לנשיאות!

הכישוף של רחל חלפי

הגבירה עתליה
 
שובם של עובדי האלילים
ספרות תנ"כית פאגאנית

מותה של ג'וסטין פרנק
ההסטוריה הסודית של תיאודורה
 

עולם ללא מלחמה - בהנהגת נשים

ורושקה - האלילה הבלתי נראית

איפה הן הבחורות ההן? - נשים שעשו הסטוריה

המלכה יהודית

האישה שתרגמה את ההגדה של פסח לאיטלקית

מכשפה רצחנית או קורבן הפאטריארך? איזבל המלכה

סינדרלה או אסתר המלכה? סיפור לילדות

 מעגלים של שכול

פוליטיקה של שכול

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

 

 

 

בימים אלה (דצמבר 2004) מלאה שנה  לפטירתה של  אחת הסופרות הישראליות החשובות ביותר של זמננו , שולמית הראבן.

 היא נולדה ב-1930 בפולין, ושיריה הראשונים פורסמו עוד בגיל שש בעיתון ילדים פולני.   לארץ ישראל  הגיעה   ב-1940, בגיל 10 לאחר שבני  משפחתה נדדו דרך מחצית אירופה כשהם משתמשים בתעודות מזויפות.

 

 בצעירותה שירתה בארגון ההגנה והייתה חובשת  קרבית תחת אש בזמן המצור על ירושלים בעת מלחמת השחרור. לאחר הקמת המדינה הייתה חברת הגרעין המייסד של תחנת הרדיו הצבאית "גלי צה"ל" ב-1951 ובין השאר יצרה שם עיבוד לתסכית  של ספרו המונומנטלי הקלאסי של משה שמיר "מלך בשר ודם" על ימי אלכסנדר ינאי.

כן פעלה כקצינה  אחראית במעברות עולים בפיקוד דרום  ובגיל עשרים היו באחריותה 11 מעברות. היא הייתה כתבת צבאית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים (תפקיד יוצא דופן מאוד לאישה באותה תקופה וגם לאחר מכן),  ובמהלך האינתיפאדה הראשונה דיווחה לעיתונות ממחנות הפליטים. 

 

היא נישאה לחוקר ואיש המודיעין והסופר  אלוף הראבן,  ובתה היא הסופרת והעיתונאית  גייל הראבן. בנה איתי הוא מתמטיקאי ופיזיקאי.

היא הייתה במשך 12 שנה האישה היחידה בקרב חברי האקדמיה ללשון עברית, במלאת 40 שנה למדינה נבחרה  בידי ארגוני נשים כאחת מ-11 הנשים המצטיינות בישראל על עבודתה הספרותית והפובליציסטית, ובזכות עבודה זאת נבחרה בידי המגזין הצרפתי "לאקספרס" כ"אחת ממאה הנשים המשפיעות ביותר והמניעות את העולם". בנוסף, זכתה שולמית הראבן לפרס אקו"ם למפעל חיים וספריה וסיפוריה תורגמו ל -12 שפות בהן סרבו-קרואטית, נורווגית ,הולנדית , שוודית,ספרדית  הינדית, סינית, ערבית  ואף אסטונית וזכו לביקורות נלהבות ביותר.

 

שולמית הראבן פירסמה כ-19  ספרים מסוגים שונים ומגוונים ביותר. בראשית דרכה היא התפרסמה  והתבלטה כמשוררת. היא חיברה כמה קבצי שירים כמו בירושלים דורסנית (1962) ומקומות נפרדים (1969). בנוסף היא שלחה את ידה גם בכתיבה לילדים כמו בספר  שירי ילדים בשם "אני אוהב להריח" (1976)  קובץ של 16 שירי ילדים מלאי חן והומור על חוויות היום יום של הילד הקטן ומפגשיו עם מראות וידידם דמיוניים.  בנוסף היא חיברה לילדים את והבלון שהלך למקום אחר: סיפור לפעוטות" (1995), לסבתא שלי מקרר (1976) שיר על היחסים בין סבתא לנכדיה, ואת מה אני אשם שאני גדול (1999) שבו עסקה בתהיות המעסיקות ילדים בכל יום, בכל מקום ובכל גיל.

 

בין שירי הקובץ "מה אני אשם שאני גדול" גם השיר החביב עלי מאוד וגם על כמה מבוגרים אחרים שאני מכיר, שכן כמיטב יצירתה של הראבן לילדים הוא מתאים לכל הגילאים ואצטט  קטעים ממנו כאן:

רוצה שהיום יהי שוב אתמול

מה אפשר לעשות? מי יכול לעזור?

אני רוצה שיום אתמול יחזור,

רוצה שהיום יהיה שוב אתמול,

כי אתמול ממש קלקלתי הכול:

אולי השתוללתי, אולי התבלבלתי,

אבל אם היום יהיה עוד פעם אתמול –

אוכל לתקן את מה שקלקלתי.

את הכל.

... איך אפשר להחזיר דברים שאמרנו?

לגרון?

לארון?

שלא ישארו בשום זכרון?

 

מה אפשר לעשות, מי יכול לעזור

שיום אתמול יוכל לחזור,

נעשה אותו יום בלי דוקא, בלי בכי

נעשה אותו יום בלי דמעה על הלחי?

ואם יש שיודע מה אפשר לעשות –

אני מבקשת:

אם הוא יכול רגע לגשת –

שיבוא מהר ויגלה את הסוד.

 

היא  פירסמה תחת השם הבדוי "טל יערי" קובץ של שלושה  סיפורי מתח "החוליה" (1986). אלה היו סיפורים שעסקו בפרשיות ביון ובחייהם ובהר פתקאותיהם של אנשי ביון ישראליים ובמערכות היחסים שלהם עם פוליטיקאים  עם סייענים לבנוניים ועם אנשי עסקים זרים בזמן שהם מנסים לגלות מתנקשים בדיפלומט ישראלי... הראבן לא התגאתה בספר זה שפורסם  עם ההצהרה ש"שם מחבר "החוליה" אינו טל יערי". אבל  למרות שאלו הם סיפורי ריגול "שגרתיים"  הקובץ  הוא עדיין  אחד הספרים הטובים ביותר  שפורסמו בעברית על אנשי הביון הישראליים והוא ריאליסטי  הרבה יותר מרוב הספרים מסוג זה. 

היא כתבה גם מחזה מקראי סאטירי מעניין  בשם "שערורייה בעזה" (1960) על ימי שמשון הגיבור אך לא ידוע לי אם זה הוצג או הושמע כתסכית ברדיו.

 

שולמית הראבן תרגמה מאנגלית ומפולנית פרוזה ושירה, משימה קשה ביותר לרוב המתרגמים (שבדרך כלל מסוגלים לתרגם פרוזה ושירה רק משפה אחת). מפולנית היא תרגמה בין השאר חלק מסיפורי הקובץ "מבחר הסיפור הפולני" (1959), את ספרו של הנריק סינקייביץ' "בישימון וביער עד" (תרגום ב-1970) ואת הפואמה "קונרד ולנרוד" מאת המשורר הפולני המפורסם אדם מיצקביץ' (1958), ומאנגלית תרגמה את ספרה של ברברה טוכמן "אוגוסט 1914" (1965). לאחרונה, ב-2003, יצא לאור ספר נוסף של ברברה טוכמן "מברק צימרמן" שאותו תרגמה הראבן במקור ב-1966. שני הספרים  עוסקים במלחמת העולם הראשונה. כן תרגמה מאנגלית את יצירתו   של  המשורר דילן תומאס  "תחת חרש חלב" (1987).

 

הראבן התפרסמה הרבה יותר  הודות לכתיבתה המסאית הפובליציסטית  שבהם עסקה בענייני דיומא, פוליטיקה ותרבות ויש שרואים בה את המסאית החשובה ביותר של הספרות העברית. מסותיה  שהופיעו באופן קבוע בעיתונות התפרסמו גם  בארבעה קבצים שונים  תסמונת דולסיניאה (1981) משיח או כנסת (1987) עיוורים בעזה (1991) ואוצר המילים של השלום (1996). מסות אלה היו חלק מפעילותה הפוליטית הבלתי פוסקת כפעילה ודוברת של ארגון "שלום עכשיו", היא התגלתה בהן כאחת הדוברות הבולטות והאינטליגנטיות של השמאל והייתה אחת הסופרים הישראלים המעטים שהשמיעו את קולם ללא הפסק בענייני דיומא.

 

אולם יותר מכל היא התפרסמה הודות ליצירותיה בספרות יפה ואלה הלכו וצברו עוצמה ספרותית לאורך השנים עד שהיגיעו לשיאם בשנותיה האחרונות כסופרת. 

בדרך כלל היא עסקה בכתיבת סיפורים קצרים מסוג אלה שקובצו בספרים כמו בחודש האחרון (1966) "רשות נתונה " (1970) ו"בדידות" (1980). ואלה זיכו אותה לקביעתו של המבקר גרשון שקד שהיא "אחת המספרות הריאליסטיות האותנטיות ביותר" בספרות העברית. מרבית סיפוריה אלה היו ריליסטיים על גבול האימפרסיוניזם. בדרך כלל הם היו מבוססים על עלילה ריאליסטית על רקע של אירוע יוצא דופן המביא לחשיפתו  של המצב האנושי.

 

בינהם בלטו הנובלה הפסיכולוגית "חורף של מלך הקלפים" בקובץ "בחודש האחרון" שתיארה את מערכת היחסים בין עיתונאית צעירה ועמית מבוגר שיש בו ניצוץ של גאוניות  אבל גם הרבה יותר משמץ של טירוף.

 

אולם   יצירותיה המעולות ביותר היו שונות מאוד מכל אלה . אלה כללו את הרומן היחיד שלה עיר ימים רבים  ( 1972)  שמציג   את החיים  המשתנים  ואת האירועים ההיסטוריים בירושלים משנות העשרים של המאה הקודמת ועד לראשית מלחמת השחרור דרך תיאור חייה של הגיבורה בת למשפחה ספרדית ותיקה בירושלים.

 

בשנות השמונים שינתה הראבן מן הקצה את סגנונה ואת תכני סיפוריה נטשה את הריאליזם המסוגנן ואת כל מה שהיה מקובל בספרות העברית של התקופה (ושל היום)  ועברה לכתיבת טרילוגיה של נובלות תנכיות ארכאיות מסוגננות ותמציתיות מאוד . סיפורים תנכיים מעין אלה הם נדירים מאוד בספרות הישראלית המודרנית ובוודאי ביצירות של סופרים נחשבים, אך נובלות אלה  נחשבות כיום כשיא יצירתה ובין הנובלות המעולות ביותר שחוברו בספרות הישראלית מעולם.  נובלות אלה היו:

 

שונא הניסים (1983), נביא (1988) ו- לאחר הילדות (1994). ושלושתם  כונסו ב- 1996 בכרך אחד צמאון: שלישית המדבר.

 

בטרילוגיה זאת  תיארה הראבן את  מאבקם של אינדיבידואלים שונים  הנאבקים בין רגשותיהם הפגאנים והדת המונותאיסטית החדשה והבילתי  מובנת.

שונא הניסים מתרחש בימי משה ובמרכזו עומד אחד מיוצאי יציאת מצרים אשחר, שהוא מעין  דמות צל הפוכה של משה רבנו (שאותו תיארה הראבן בהשראת זיגמונד פרויד כמצרי המתקשה להסתגל אל העברים), ושמתקשה לקבל את תורת משה התובענית.  נביא  מתרחש בימי כיבוש הארץ בידי יהושע ובמרכזו עומד תושב העיר גבעון חיואי שהיה "נביא" (מגיד עתידות)  בעירו עד שנתקל בעברים הפולשים מהמדבר ומתמודד עם אמונתם המיוחדת ועם מוסר השונה מאוד ממה שהכיר בחברה שלו. חברה שבה גילוי עריות ורצח ילדים על מנת להקריבם קרבנות לאלים הם הנורמה.   ו-לאחר הילדות בימי ראשית  תקופת השופטים לאחר שהמנהיגים הגדולים משה ויהושע חלפו מן העולם, בימי אחד השופטים הידועים פחות שמגר בן ענת ומתארת קשר אהבה מוזר בין גבר ואישה יוצאי דופן שבשולי החברה הכפרית.

 

יחד מקיפות ומתארות שלוש הנובלות את ימי המעבר של עם ישראל מחבר השבטית נודדת לעם היושב על נחלתו. בשלושתן מוצבת במוקד העלילה דמות פרי דמיונה של המחברת, ודמויות אלה הם  אנשים  בודדים ומנוכרים  שאינם מובנים בידי החברה הסובבת ומגיעים להתנגשות עימה ועם אמונותיה המושרשות. בטרילוגיה מציבה מיתוסים מול אנשים חיים בשר ודם שנוצרו באמנות המיוחדת של המספרת שמראה שבעיות אנוש מתקיימות בכל הזמנים וגם בזמנים ההרואיים של ימי התנ"ך המוקדמים. יחוד הסיפורים היא בלשון העברית הצחה והמדויקת והמיוחדת במינה  שהיא ככל הנראה הפתרון הלשוני הטוב ביותר שנתן סופר מודרני כלשהו לבעיית הלשון בסיפור  המתרחש בזמנים מקראיים מאז זמנם של אברהם מאפו (מחבר "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון") ודוד פרישמן (מחבר סיפורי "במדבר" המזכירים במקצת את סיפוריה של הראבן מבחינה תוכנית). זוהי פרוזה שירית בעלת קצב פנימי ותמציתיות מגובשת ו"חצובה בסלע"  כבלשון של שיר  ובמוסיקליות המלווה את המשפטים שבהם כל מילה מונחת במקומה. הראבן הצליחה לבצע את המשימה הכמעט בלתי אפשרית של יצירת לשון שנשמעת בעת ובעונה אחת שורשית מקראית השואבת את כוחה מן המקורות אבל גם עכשווית ובת ימינו.

 

הטרילוגיה תורגמה למספר שפות (אנגלית צרפתית איטלקית הולנדית ואף  ערבית)  בהצלחה רבה והוגדרה בידי מבקרים שונים כיצירת מופת של הספרות  העברית.  אך משום מה  המבקרים הישראליים החלו להתעניין ביצירות אלה באמת רק לאחר ששני הספרים  הראשונים  תורגמו לשפות זרות וזכו  לשבחים מפליגים מהמבקרים הזרים. בארה"ב הישוו את סגנונה זה  לזה של גוסטב פלובר ואוסקר ויילד באגדותיו ואף לזה של תומאס מאן.

 

מבקרים שונים היציעו לסיפורים התנכיים האלו פירושים אקטואליים פוליטיים אליגוריים  ואף פמיניסטיים  שונים לזעמה הרב של הסופרת שסירבה להסכים לביצוע אנלוגיות בין המתואר ובין תקופתנו שלנו.

 

אם זאת היא עסקה רבות בנושא של המיתוסים כדוגמת המיתוסים התנכיים האלה.  הם הדאיגו אותה בגלל העובדה שם משמשים למניפולציות פוליטיות וכוחניות  של העולם המיתי "כדי שנחוש כולנו כילדים שיש להם אב גדול מושיע, שהוא המחליט, הוא האיש החזק, ולנו אין שום אחריות למעשינו בכלל".  כפי שהסבירה במאמר: מה נעשה במיתוס"  (בספרה "עיוורים בעזה" ע' 157-170). "מה נעשה במיתוס  על מנת שלא ניפול לו קורבן?"  שאלה במאמר זה.  "עלינו רק לזכור שהמיתוס הוא סיפור המתרחש בתוך לשון וגם המיתוס הקדום ביותר שמוכר לנו איננו אלא מדרש... כל האמנות כולה היא סוג של מדרש" ענתה.

מסקנתה הייתה שרלטיביזם תרבותי הוא הדרך היחידה לנתץ את כוחו של מיתוס ולמנוע ממנו להתאבן והוליד אלימות שסופה מי ישורנו.  לדעתה הדרך להתגבר על הסכנות המקובעות במיתוסים קדומים היא על ידי קריאה השוואתית  וביקורתית של גרסאות מיתוס שונות ועל ידי שכתוב ושחזור אמנותי שלהם על ידי כך ש"נספר את המיתוס מדור לדור...ונוסיף עליו עוד מדרש, ועוד פירוש, ועוד ידע שלנו ושל אחרים ".

 

  אם כי הראבן נודעה בכתיבתה הפוליטית הרי סירבה בתוקף להיחשב כחלק מהקטגוריה האופנתית של "ספרות הנשים"  ובסירובה להצטרף לכל פורום שהוקדש ל"ספרות נשים" . כל זה במסגרת הקפדתה (ששוב אינה אופנתית כיום) להפריד הפרדה מוחלטת  בין כתיבה פוליטית ובין "אמנות טהורה" וכי "יוצר הוא יוצר בלי כל קשר למינו/ה והקוראים לא יכולים לדעת מי הוא מי ".

 

וכך היא מחתה כנגד כל ניסיון למצוא מסרים  פוליטיים עכשוויים ביצירותיה הספרותיות הבדיוניות  מתוך הקפדה לנתק בין האמנות  האסתטית הטהורה ובין ענייני השעה...

. ספרה האחרון שפורסם  "ימים רבים-אוטביוגראפיה"  (2001)  כלל מבחר מסות שתיארו שלבים שונים בחייה ובעברה. אך לא פחות מבעבר הקרוב והרחוק היא עסקה נמרצות גם  בעתיד.

 

כך עסקה  הראבן גם בעתיד הספרות הישראלית בראשית המאה ה-21 בהרצאה שנתנה ב-1983 תחת השם "העוד תהיה ספרות במאה הבאה" (ונכללת בספרה "משיח או כנסת") . קבעה נחרצות: "תהיה". אבל ציינה שאין זה ברור כלל איזו ספרות זאת תהיה. היא כתבה  "אם נחייה בחברה המטפחת מיתוסים נחזור אל נכון שלב אחד אחורה מן הספרי אל האוראלי. ואם נהיה חברה ללא כל מיתוס, חברה א-היסטורית אנחנו עשויים להיתפס לאידיאליזציה של האינסטנט וליצור לעצמנו חיים בתוך קלאסטרופוביה של ההווה המיידי"... במאמר אחר "היש קורא בקהל" הביעה הראבן את תקוותה שבעתיד גם עם התעצמות הטלוויזיה והוידאו ושאר האמצעים החזותיים לא יעלם הספר שאינו ניתן לעיבוד במדיום חזותי או כל מדיום אחר. וזאת מפני שהוא תלוי תרבות ותלוי לשון וזה חלק מייחודו ומן האמנות שבו... בנוסף לכך היא ייחלה  שבעתיד נושא התדמיתנות שכה שולט בחיינו כיום יעלם וכי לאנשים תהיה די  אינפורמציה לדעת להבדיל בין האמת ובין התדמית המקובלת וכי תוחזר לעולם הירארכית איכות אחת ויחידה שיהיה הבדל ברור בין מה שהוא איכותי ובין מה שהוא לא איכותי.

 

בראיון היא סיכמה את תקוותיה לגבי האזור בכך "שנהיה סוף סוף ראויים לשם המקיף, הגדול העתיק והמחייב, בני איזור הים התיכון, כאן התחיל הכל, וכאן העתיד". 

________________________

קישורים רלבנטיים:

בויקיפדיה

 

ערך באנציקלופדית וינט

 

אריאנה מלמד על שולמית הראבן

 

שירי לב ארי על שולמית הראבן

 

סקירה אנגלית  על שולמית הראבן

 

הגיבי על הכתבה                                                             מעניין? שילחי לחברה

 

 

_____________________________________________