חנה סנש

או: איך ליצור (ולהרוס) גיבורה לאומית

מאת: אלי אשד

 

חנה סנש ציור מאת פול אוסמן

 

עוד נשים מדהימות":

משוררת המדבריות

הסופרת העיברייה הראשונה

הילארי לנשיאות!

הכישוף של רחל חלפי

הגבירה עתליה
 
שובם של עובדי האלילים
ספרות תנ"כית פאגאנית

מותה של ג'וסטין פרנק
ההסטוריה הסודית של תיאודורה

המוזה האפלה
 

עולם ללא מלחמה - בהנהגת נשים

ורושקה - האלילה הבלתי נראית

איפה הן הבחורות ההן? - נשים שעשו הסטוריה

המלכה יהודית

האישה שתרגמה את ההגדה של פסח לאיטלקית

מכשפה רצחנית או קורבן הפאטריארך? איזבל המלכה

סינדרלה או אסתר המלכה? סיפור לילדות

 מעגלים של שכול

פוליטיקה של שכול

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

 

כמה מהגולשים שמעו את השם "חנה סנש"? מן הסתם רבים. הם יודעים שהיא הייתה צנחנית שמתה בגבורה  בשטח כיבוש נאצי בהונגריה במלחמת העולם השניה בשליחות הישוב.

 

כמה מהם שמעו את השמות אנצו סירני? או חביבה רייק? אני מנחש שהרבה פחות. וכמה מהם יודעים מיהם פרץ גולדשטיין? אבא ברדיצ'ב? צבי בן יעקב? או רפאל רייס? אני מנחש שמעטים מאוד מהקוראים שמעו שמות אלה.

 

כל אלה הם כמו בדיוק כמו חנה סנש צנחנים של הישוב  שנפלו בעת ביצוע שליחות הצלה בשירות הישוב במלחמת העולם השניה באירופה הנאצית. אבל מעטים מאוד שמעו עליהם היום בניגוד לחנה סנש  שהיא סוג של גיבורת תרבות ישראלית. 

 

אך לאחרונה הם חוזרים לתודעה בצורות שונות.  לאחרונה התקיימה עצרת מיוחדת לזכר 60 שנה לנפילתן של חנה סנש וחביבה רייק.   בזמן האחרון התפרסם ספר חדש על חייה של חביבה רייק, ומהדורה חדשה של ספר של רות בונדי על אנצו סרני, "השליח".

 

חנה סנש גם  חזרה שוב לתודעה, ובצורה לא נעימה כלל, בגלל רצון יורשיה למכור את מסמכיה למוסד בחו"ל ולאחרונה פורסם גם  ספרה של  החוקרת יהודית  תידור באומל   "גיבורים למופת: צנחני הישוב במלחמת העולם השניה והזיכרון הקולקטיבי הישראלי", ספר שזכה לאחרונה בפרס הכט שבו היא מתעדת את תהליך בנייתה ופירוקה של  ה"תדמית התקשורתית" של צנחני הישוב ובראשם  של חנה סנש כגיבורת על לאומית וכמיתוס של גבורה וחיים נצחיים.

 

לספר זה יש עניין מיוחד דווקא בימים נשלטי תקשורת אלה  כאשר  התקשורת בימינו עמלה מידי יום ביומו ליצור דמויות חדשות שהקהל יעריץ,   מאיה בוסקילה, אנשי פרוייקט Y ואחרים, ולרוב רק לטווח קצר ביותר.  אבל  כיום כאשר כל אחד יכול להיות "מפורסם לשישים שניות" כאימרתו המפורסמת של אנדי וורהול, השיכחה היא גם מהירה הרבה יותר. קשה מאוד  ליצור דמויות נערצות לטווח ארוך יותר של  כמה שנים, אנשים כמו  יעל בר זוהר ואולי גם יהודה לוי, אנשים שהם נדירים באופן יחסי בעולם הבידור העכשויי עם טווח החיים הארוך יחסית שלהם.

 

בעבר לעומת זאת יצרה התקשורת דמויות שהפכו לגיבורים נערצים למשך עשרות שנים ואז עמלה כדי להרוס אותן. והדוגמה אולי הטובה מכל היא דמותה של הצנחנית חנה סנש שאת פרשת הפיכתה לגיבורת-על לאומית ואחר כך פירוקה לעוד מיתוס שבור מתעדת באומל בספרה.  

 

סיפורם של חנה סנש  וחבריה הצנחנים, שהמפורסמים שבהם היו  חביבה רייק ואנצו סירני  הוא ידוע היטב: הם נשלחו בזמן מלחמת העולם השניה למדינות שונות על מנת להציל יהודים וחיילי בעלות הברית.  כולם נכשלו למעשה במשימתם ושישה מהם הוצאו להורג. לעתיד יתווכחו ההיסטוריונים אם הייתה איזו משמעות מעשית לשליחותם או שנועדו רק להראות לעולם שהתנועה הציונית ניסתה לעשות משהו למען יהודי אירופה בזמן המלחמה.

 

באומל בודקת בספרה את תהליך ההנצחה של המתים האלה וקובעת  כי ניתן לקבוע את פירסומם לאחר מותם במעין פירמידה, שבראשה עומדת מעל ומעבר לכולם חנה סנש שהפכה לגיבורה ולקדושה לאומית. הרבה מתחתיה מבחינת הפירסום והחשיבות שיוחסה בדיעבד למשימתם,  עומדים חביבה רייק ואנצו סירני (שהיה בחייו אדם ידוע מאוד בישוב בניגוד לסנש ולרייק). והרבה מתחת לשני אלה עומדים ארבעת ההרוגים  האחרים שזכרם נשמר למעשה רק בידי קבוצה מצומצמת של בני משפחתם ומקורבים.

 

ואכן פרסומה של סנש לאחר מותה הוא מדהים. שני שירים שכתבה "אלי אלי"  ואשרי הגפרור" הפכו למעין הימנונים לא רשמיים המוכרים לכל. וכל שאר הנופלים  מעולם לא קיבלו אף שבריר מתשומת הלב שקיבלה חנה סנש  הצנחנית בת העשרים ושלוש שבמותה הפכה לסטנדרט שעל פיו נמדדו כל שאר הצנחנים. היא זכתה לכינוי "ז'אן דארק הלאומית". היא הגיעה למעמד שאליו לא היגיעה אולי אף אישה מתה  אחרת בתולדות התנועה הציונית. 

 

מדוע  דווקא היא?

היו לכך כמה סיבות. היא השאירה אחריה עיזבון ספרותי מרשים יחסית ברמתו והוא החדיר את דמותה לתודעתה ציבור. שניים  משיריה שהולחנו ונכנסו לרפרטואר המושר הקבוע של הווי תנועות הנוער בארץ  וזה בהחלט עזר לשימור דמותה ו"פולחנה".  סיבה נוספת הייתה הדרך שבה מתה: העובדה שתהליך מותה תועד היטב, העובדה שהיא הייתה היחידה מכל הצנחנים שהובאה לפני שופט ונשאה נאום אמיץ  בבית המשפט שנגזר עליה גזר דין מוות ושהיא סירבה לבקש חנינה מההונגרים ובכך להציל את חייה.  עובדות אלו שנודעו כבר מספר שבועות לאחר מותה תרמו להעלאת קרנה ובלשון ימינו הפכו אותה ל"תקשורתית ודרמתית" יותר.  

 

ועוד סיבה הייתה סיפור חייה: בחורה  ממשפחה אמידה שאביה היה סופר ידוע  (בלה סנש אביה של חנה התפרסם בעברית הודות לספר הילדים שלו "צ'יבי " על ילד כדורגלן עני ומאבקו בבני כיתתו העשירים המחרימים אותו. סתפר שתורגם בידי ידיד המשפחה אביגדור המאירי) כשהגיעה לארץ. העובדה שהיא הייתה בחורה נאה (הרבה יותר נאה מחביבה רייק אם לשפוט על פי התמונות), דבר שלעולם אינו מזיק, וגם העובדה שלא היו ידועים קשרים שלה עם בני המין השני - דבר ששם דגש על תומתה כמו במקרה של ז'אן דארק.   אמנם בדיעבד נודע שהיו בחורים שחיזרו אחריה, כמו יוסף וויס, לעתיד חוקר קבלה ידוע, וכי היא עצמה כנראה התעניינה במי שכתב לעתיד מחזה על חייה, אהרון מגד.

 

אך נוצר עבורה  דימוי של בתולה טהורה ויפהפיה שהקריבה הכל למען בני עמה, דימוי שככל הנראה היה קשה הרבה יותר  ליצור לשאר הנופלים.  לדימוי זה היה עוצמה רגשית עצומה גם מאחר שאימה של סנש  ואחיה הגיעו  לארץ ותרמו לחיזוק ההילה והמיתוס שסביבה כ"שומרי הגחלת".

 

ייתכן שסיבה נוספת לפירסומה היתה שהכותבים הידועים והלוהטים ביותר עליה הכירו אותה אישית.  אביגדור המאירי שכתב עליה מחזה הכיר אותה מינקותה כידידו הטוב של אביה ובכתיבתו אחרי מותה היציג אותה כקדושה. הסופר אהרון מגד שכתב עליה מחזה מפורסם הכיר אותה בקיבוץ שבו גרה, וגם הסופר עודד בצר שכתב עליה ספר ילדים מפורסם הכיר אותה אישית.

 

חנה סנש מתכתבת עם יוסף וייס

אחד הספרים המעניינים ביותר שהופיעו על חיי חנה סנש הוא "מפליג חלום: מכתבי אהבה לחנה סנש"  ליוסף וייס (הקיבוץ המאוחד,  1996). זהו קובץ מכתבים שאותם שלח לחנה יוסף וייס שהיה סטודנט למדעי היהדות ובעיקר קבלה אצל גרשון שלום. הוא הכיר את חנה מהונגריה ואף המשיך להתכתב איתה בארץ. הוא שלח לה מכתבים הגותיים יפים מאוד  ושירים ונראה שהתאהב בה, אך  כשהדבר התברר לה היא דחתה אותו והעדיפה לשמור על קשר "של ידידים טובים".  נראה שהייתה זאת מכה קשה עבור וייס אך מהמכתבים ומכתבים שונים ביומנו נראה שהוא המשיך להעריץ אותה כמודל של אקטיביזם ופעילות - ההפך הגמור ממנו.  לדעתו חנה סנש אינה רק פועלת, היא יוצרת. היא אינה יוצרת מתוך קשר לאנשים הקרובים לה. היא אינה מגלמת אתה קשרים אני-אתה. אין היא חיה בזיקה אל  אנשים ודחייתה את אהבתו אינה מקרית. היא קשורה לאידיאה, לערכים שבהם היא מאמינה. וכיוון שהיא נתונה לאידיאה, אין היא זקוקה להסתופף מסביב לאישיות ולעולם לא יהיה לה "רבי".

 

זאת בניגוד  לוייס עצמו  שחיפש תמיד גיבורים תרבותיים כמו הרב נחמן מברסלב וראה את עצמו כאקססיטנציאליסט  מיואש בניגוד לחנה האידיאליסטית. לימים וייס הפך לחוקר חשוב ביותר של חסידות ברסלב אך הסתכסך עם מורו הנערץ פרופסור גרשון שלום שסירב לקבל את עבודת הדוקטוראט שלו.  הוא איבד את עצמו לדעת באנגליה ב-1969. המקרה נחשב לאחד האירועים הטראגיים של תולדות חקר המיסטיקה בישראל.

 

כתוצאה מכל הסיבות האלה ונוספות חנה סנש הפכה לגיבורה לאומית.  על חייה נכתבו עד כה לא פחות מ-12 מחזות (חלק מהם עבור תחרות שהכריז תיאטרון הבימה בנושא בשנות החמישים ושבה זכה מחזה של אהרון  מגד למרות מחאות על תפירת הזוכה מראש). הסופר עודד בצר חיבר על חייה ספר ילדים מצליח מאוד בשם "הצנחנית שלא שבה" שזכה עד היום ל-23 מהדורות. זה היה למעשה רומן ביוגרפי על חייה שעוד חיזק את דימויה.  ובאנגלית אף הופיעו על חייה  הרבה יותר ספרים מבעברית - לפחות תשעה כאלה.

 

הבמאי מנחם גולן הפיק על חייה סרט גדול בשנות השמונים. לאחר מאמצים של שנים רבות  גם כתוצאה מסירובים של בני המשפחה של סנש  לתת לו להפיק את הסרט  ללא עמידה מדויקת בדרישותיהם שכללו תסריטאי בינלאומי מפורסם (מנחם גולן העדיף תחילה להסתפק דווקא בסופר הילדים אוריאל אופק שבדיעבד נראה כבחירה טובה). וגולן לא היה היחיד שרצה להפיק סרט על הצנחנית הגיבורה. היו פניות לכך גם מצד מפיקים צרפתיים וממפיק יהודי שחי בגרמניה.

 

אולם איש מעולם לא העלה על דעתו להפיק סרט על חיי אנצו סירני, הציבעוניים לא פחות, ואולי אף יותר מסנש, או על חביבה רייק, שלא לדבר על שאר הצנחנים.  על סירני נכתב מחזה אחד - שלא הוצג - בידי אנדה פינקרפלד, וביוגרפיה אחת של רות בונדי ולאחרונה ביוגרפיה לבני הנוער. ועל רייק נכתב מחזה שלא הוצג של נתן שחם וביוגרפיה. לחביבה רייק, שהייתה נשואה בעבר והתגרשה, ושניהלה כמה וכמה רומאנים בימי חייה (דבר שבשלב מסוים השתדלו להסתירו, מחשש שזה יפגע בתדמיתה), יצרו תדמית של אם שיוצאת להגן על ילדיה בגולה. אבל ככל הנראה זאת הייתה תדמית אפקטיבית הרבה פחות. 

 

אבל כשם שהתקשורת מחזקת היא גם יכולה להרוס.  בשנות ה- 90 הוקרן בטלוויזיה דרמה של מוטי לרנר על משפט קסטנר  מנהיג יהודי בהונגריה ששיתף פעולה עם הנאצים והואשם בקשר למותה של סנש. מטרתה של הדרמה של לרנר הייתה ל"זכות" את קסטנר בעיני הציבור. 

 

באחד הקטעים שם הואשמה סנש בידי קסטנר בעת המשפט  בהסגרת עמיתיה תחת עינויים - דבר שמעולם לא התרחש במציאות. קטע זה ששודר שוב ושוב בפרומואים לסדרה עורר סערה ואחיה של סנש  הגיש פנה לבית המשפט כנגד שידור הקטע והוא נמחק לבסוף. אם כי בג"ץ קבע  שזכותו של התסריטאי היה להכניסו. לרנר טען  מאז בעקשנות שלא המציא את הקטע מדמיונו וכי ניתן למצוא לטענה זאת סימוכין בעדויות של התקופה. אולם טענה זאת נראית בדיעבד כלא נכונה. תיק החקירה של חנה סנש שהתגלה בהונגריה מראה שלמרות שעונתה וגססה שעות ארוכות  לא גילתה  דבר.

 

בכל אופן אין ספק שהמחזה שלו השתלב היטב באווירה של ניתוץ המיתוסים של התקופה. לרנר חש צורך לרומם את דמותו המנואצת בעבר של קסטנר שנחשב למשתף פעולה עם הנאצים על ידי השפלתה של חנה סנש, הגיבורה הלאומית. והמטרה ברורה: על מנת להשחיר את דמותה של סנש ומה שהיא מייצגת ולחזק כך את דמותו  ותדמיתו של קסטנר המושמץ.  זה שלא הייתה שום עדות על כך לא שינה למחזאי ולא כלום. הנושא כולו  עורר ויכוח ער בתקשורת שלא נשכח עד היום. גיורא סנש,  אחיה של חנה נפטר זמן לא רב לאחר המשפט ובני משפחתו טענו שהמשפט קיצר את חייו.

 

מה הייתה הסיבה להתקפה הארסית של   המחזאי מוטי  על חנה סנש ולהצגתה כמי שנשברה בעינויים למרות המחסור בעדות הסטורית על כך?

 מעבר לרצון להאדיר בדיעבד את קסטנר המושמץ על חשבונה של חנה סנש, נראה שיש כאן גם סיבה אישית משפחתית. מוטי לרנר הוא נכד  של ציפורה לרנר שהייתה אחת המתנגדות לקבוצת המרגלים "נילי" שפעלה בשירות הבריטים כנגד התורכים בזמן סוף השלטון התורכי בארץ ישראל.  כאשר נלכדה אשת ניל"י שרה אהרונסון,  אחותו של מנהיג הקבוצה, אהרון אהרונסון,  היא קיללה בכתב נשים שונות שהכירה, וששיתפו פעולה עם התורכים ובהן חשדה שהן בגדו בה. אחת מהן הייתה ציפורה לרנר. לאחר מכן התאבדה, לפני שהתורכים יספיקו לענות אותה ולהוציא ממנה את סודותיה.

 

מוטי לרנר אישר מאז בשיחות עם העיתונאי דן מרגלית ובעיתון "על המשמר" כי יש קשר בין רצונו לטהר את שמה של סבתו – נשוא קללתה של שרה אהרונסון (שהפכה לסוג של גיבורה לאומית בדומה לחנה סנש) לבין הסנגוריה שלו על קסטנר. כעבור כמה שנים הוא הכחיש את ההצהרה הזאת ושאהדתו לקסטנר ניזונה מתחושתו של נכד שסבתו הואשמה שוב ושוב בהתנכרות ועויינות ואף בגידה בגיבורה לאומית, כמו שרה אהרונסון שעונתה בידי אוייב אכזר. אולם נראה שיש לקחת ברצינות דווקא את הצהרתו הראשונה בעניין, וזה מסביר את הצורך  הפסיכולוגי שלו להציג את חנה סנש המקבילה של שרה אהרונסון  כמי שנשברה ובגדה תחת עינויים, למרות שאין לכך כל עדות, ועל ידי כך ל"זכות" רטרואקטיבית את קסטנר - ובאופן אליגורי לפחות  את ציפורה לרנר.   

 

ספרה של באומל נותן סקירה מפורטת ומעניינת מאוד של כל האספקטים של הנושא ומן הראוי שילמד בטקסט יסוד בכל קורס תקשורת כיצד יכולה  תקשורת המונים לקחת אדם, להפכו לגיבור לאומי ואחר כך לנתץ אותו.  

___________________________

עוד דמויות נשיות מפורסמות

 

הגיבי על הכתבה                                                מעניין? שילחי לחברה

 

תגובה:

לגבי הכתבה של אלי אשד על חנה סנש

אעיר רק על הדברים שנכתבו שם על יוסף וייס

ראשית הוא היה תלמיד של גרשם שלום ולא גרשון
שנית שלום קיבל את הדוקטורט שלו רק ביקש ממנו לתקן את
אחד הפרקים

על כל פנים לא היה בינהם סכסוך כלל .

י.
 

_______________________________________________