הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

בארץ עוץ

מאת: הלה צבי

13.9.06

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

סופה גדולה החלה מתרגשת.  רוח חזקה נשבה בשריקות עולות ויורדות, ופטריה שחורה התקרבה בקצב מפחיד אל האיזור.  הכל מהרו לתפוס מחסה במקלטים שמתחת לאדמה.  רק דורותי, שיצאה להציל את טוטו, הכלבלב הקטן, לא הספיקה להגיע אל המקלט, והסופה סחפה אותה ואת ביתה, מעלה, מעלה, סחור-סחור, אל מקום לא ידוע.

 

הבית נחת בחבטה אדירה.  החלונות התנפצו, הדלתות נתלשו מציריהן, וחור גדול נפער בתקרה.  דורותי הסתכלה סביבה והבינה שהיא נמצאת במקום אחר, לא עוד בקנזאס.  האנשים שם היו קטנים וצייתנים, ומלאי רצון טוב.  הם היו אסירי תודה על שהיא הרגה עבורם את המכשפה המרשעת מהמזרח, אך לא ידעו להגיד לה כיצד תוכל לשוב לביתה.

 

רק המכשפה הטובה בגלימה הורודה ייעצה לה – לכי בעקבות שביל הלבנים הצהובות, ותגיעי אל הקוסם. אך הזהרי מאחותה של המכשפה מהמזרח, המכשפה המרשעת מהמערב! דורותי החלה לצעוד בדרך הפתלתלה, נעולה בנעלי הפלא האדומות של המכשפה המתה.  לפתע היא ראתה דחליל מדבר.

 

"אני כל כך רוצה שכל", אמר הדחליל.  "בוא אתי", אמרה דורותי, ושלבה זרועה בזרועו.

הם צעדו יחד.  הדחליל חסר השכל, שכל תוכו קש, לא יכול היה להוציא משפט חכם מפיו.  "אנחנו נהרוג את המכשפה המרשעת מהמערב", אמר.  "זה אולי לא חכם", אמרה דורותי, "יש לה כוח רב.  שדים רעים המתעופפים באויר ויכולים להרוג אותנו".

 

"אנחנו נעשה סדר חדש תוך מספר ימים", אמר הדחליל, "נפעל רק מהאויר, נפעל מהקרקע,  נכנס, לא נכנס, זה יקח הרבה זמן, זה יקח מעט זמן, נסכים להפסקת אש, אבל נמשיך להלחם, לא נשחרר את השבויים, כן ננהל משא ומתן, נשלם מחיר נורא, אבל עדיף לשלם אותו עכשיו".

 

דורותי נאנחה.  היא תחבה כמה פיסות קש אל תוך טלאיו, וגררה אותו עמה, לאורך שביל הלבנים הצהובות, תוך שהיא מחישה את צעדיה.  רק הקוסם יוכל לעזור לו.

 

לפתע נשמע קול חריקה מצד הדרך.  לפניהם הם ראו איש פח ובידו המורמת גרזן.

 

"אנא, שמנו את צירי, איני יכול להזיז את זרוע הפח שלי", ביקש.

 

דורותי והדחליל מצאו פחית שמן, ושמנו את ציריו של איש הפח, אשר היה קצת חלוד.

 

הוא הניף בבת אחת את זרועו, וחש מכה קלה, אך כעבור שניה זה עבר.

 

"באמת, היית צריך לדאוג יותר לתחזוקה", רצתה דורותי להגיד, אבל שתקה.

 

"אני כל כך רוצה לב", אמר איש הפח, "אני כל כך רוצה לב עד שנשבר לי הלב".

 

דורותי טפחה קלות על חזהו, אבל רק חבטה עמומה נשמעה מהחזה החלול.

 

"אל דאגה", אמרה דורותי, "בוא אתנו אל הקוסם, הוא ייתן לך לב".  איש הפח שלב זרועו החורקת בזרועה, והם המשיכו לצעוד.

 

לפתע ראו אריה.  האריה שאג. האריה נהם.  הם נסוגו אחורה ורעדו מפחד.

 

"אני! אני! אני!  אני אדאג שאף אחד לא ישכח את השם שלי!" שאג האריה בקול נורא.  "אני אראה לכולם! אני אלך מכות עם כל מי שיעז להפריע לי!", אמר, ונעמד על רגליו האחוריות, כפותיו קפוצות באגרופים, עיניו מכווצות, שיניו בוהקות ושפמו מזדקר.

 

דורותי, הדחליל והאריה פסעו עוד צעד אחורה, ליתר בטחון.

 

טוטו נבח נביחה קטנה.

 

"מי מעז להגיד עלי מילה? איפה אתה היית?  מה עתה עשית?" נהם האריה.

 

לפתע החל לבכות בכי בלתי מוסבר.

 

"בו הו," ילל הפעם, "אני בעצם פחדן גדול... אבל שלא תעיזו לספר לאיש!" אמר, כמעט איים.

 

"בוא אתנו", אמרו דורותי, הדחליל ואיש הפח.  "אנחנו הולכים לחפש את הקוסם.  הוא בודאי יוכל לעזור גם לך, ולתת לך אומץ".

 

האריה הצטרף אליהם, שילב זרועו בזרועותיהם, ויחד ארבעתם צעדו לאורך שביל הלבנים הצהובות.  השביל התארך והתפתל, נעשה לילה וחושך, ושדים רבים התעופפו מעל.

 

"אני כל כך רוצה אומץ", אמר האריה.

 

"אני כל כך רוצה לב", אמר איש הפח.

 

"אני כל כך רוצה שכל", אמר איש הקש.

 

"אני כל כך רוצה הביתה", אמרה דורותי.

 

בבת אחת נגלתה לפניהם עיר ירקרקה ונוצצת, ובה ארמון גדול ומבוצר, ארמונו של הקוסם.

הוא היה הקוסם הכי חזק מכולם, הוא היה כל יכול.

הקוסם דיבר בקול רועם ואמר:

"נראה אתכם מביאים לי את מקל המטאטא של המכשפה הרעה!"

 

הם ידעו שאם רק ימלאו את מצוותו של הקוסם, יקבלו את מבוקשם.

 

האריה, איש הפח, הדחליל ודורותי יצאו אל המסע המסוכן.  ביתה של המכשפה היה גבוה על ההר, מוקף ביצורים, ושדים רעים שטסים בשמים, חוטפים והורגים כל עובר אורח.

 

"נכנס, לא נכנס, נעיז, לא נעיז, נתקוף, לא נתקוף", אמר הדחליל.

 

דורותי הביטה בו ביאוש – ממנו לא תצמח הישועה.

 

"ררר!  האאאר!  ברראאא!" שאג האריה.  אבל המכשפה לא נבהלה ולא נמסה.

 

דורותי הביטה בתקוה אחרונה באיש הפח.

 

"האמפ! קטן עלי!" אמר איש הפח.  "אני מחזיר אותה עשרים שנה אחורה בצ'יק-צ'אק".

 

אמר, ונשאר במקומו.

 

"איש הפח", שאלה דורותי, "איפה אנחנו נמצאים? מה סיכויינו?"

 

"אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים, ואנחנו נכנס כמה שנצטרך להכנס.  אני אמרתי? נראה לי שיהיה קשה להוכיח את זה.  ומעבר לזה, לא התפניתי לקרוא את עיתוני השבת, אממ... פרט למדור הכלכלי".

 

"אין ברירה", אמרה דורותי, "אני אנסה להכנס לארמון המכשפה.  אחרת, לעולם לא אשיג את המקל של המטאטא שלה, ולעולם לא אגיע הביתה!"

 

פתאום גחו מן השמים שני שדים רעים וחטפו אותה.

 

"הצילו! הצילו!"  צעקה דורותי.

 

אבל איש לא היה מוכן לנהל משא ומתן על שחרורה ולהכנע  בכך למכשפה.

 

צחוקה הפרוע והצורמני של המכשפה נשמע היטב: "עוד מעט תמותי, יפתי," היא אמרה לדורותי, "אני מכינה לך הפתעות רבות.  עלי רק להחליט כיצד זה יעשה!"

 

שעון החול הלך ואזל.  בקילוח דקיק אך מהיר להחריד זרזף החול אל תחתיתו.  דורותי הנצורה בארמון המכשפה הביטה בו וחפשה מוצא.

 

באותו הרגע, טוטו, הכלבלב הקטן, קפץ מזרועותיה.  לבוש שכפץ מיושן וקסדה, הוא רץ לכל אורך גרם המדרגות המפותל.  הוא לא שם לב לשדים הרעים שמתעופפים בשמים בצווחות עזות.  הוא לא שם לב שימים רבים לא אכל וכמעט התעלף מצמא.  הוא רץ בכל הכוח, עובר את משמר המכשפה, מטפס בעליות וחולף על פני תהומות, בלא מצפן ובלא מד קואורדינטות, להציל את דורותי.

 

האריה שאג, איש הפח חרק, והדחליל התלהם, אך מול אומץ לבו של הכלבלב הקטן לא היתה להם ברירה – שעון החול כמעט ואזל, הזמן המוקצב למבצע היה מוגבל.  הם באו אחריו ועזרו לחלץ  את דורותי ברגע האחרון מהמכשפה, כאשר גרגר החול האחרון נחת על הערימה שבתחתית השעון.

 

הם שבו אל הקוסם, ובידיהם מקל המטאטא של המכשפה המרשעת, אך הקוסם התגלה כחסר כוחות אמתיים.

 

"מצטער, אני בעצם יודע לתת רק דברים שכתובים על הנייר.", אמר.

 

 "או על הקרח", חשבה דורותי בלבה.

 

"בשביל זה הסתכנו?" קראו פה אחד.

 

אבל לא היה מה לעשות. האריה קיבל מדליה, ואיש הפח תעודת טוב לב, והדחליל קיבל דיפלומה.  איש אינו יודע אם נכנס לדחליל קצת מוח בקודקודו, ואם רוחו של האריה באמת התחזקה, ואם לאיש הפח נמצא לב מתחת לדופן הפח.

 

האנשים הקטנים שרו במקהלה בקולות דקיקים, והשמיעו קול תרועת חצוצרות. בתוך ההמולה עמדה דורותי בנעליה האדומות.  היא עצמה את עיניה, הקישה בעקביה שלוש נקישות, ולחשה לעצמה, "אין כמו הבית... אין כמו הבית... אין כמו הבית..."

 

אך היא נותרה עומדת על מקומה.

  

הלה צבי

 

 

_______________________________

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

 

__________________________________________