הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

בין לידה לפמיניזם

מאת: שולה פרסלר

22.4.2007

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

השבוע נתקלתי בהזמנה באתר האינטרנט של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" לכנס "ילדים זה שמחה?", כנס שיידון, כך לפחות כתוב, במבט פמיניסטי על נשים שאינן רוצות ילדים/ות ובוחרות לא להיות אמהות. יש לציין כי מצויין בהזמנה "הכניסה לנשים בלבד". תמהתי לעצמי, הכיצד מישהו חיבר בין פמיניזם ללידת ילדים ואני לא הייתי כאן? כי אם כן, איך לא ראיתי את ההתחלה בה הופיעו כנסים, מאמרים, כתבות, גילויי דעת ....  בנוגע לנושא? נשים, כמו גברים, שונות האחת מן השניה, אז מדוע לקחו שוב נושא, יש לציין אישי ואינטימי במיוחד, לדעתי, כמו לידת ילדים ושמו את כולנו באותו סל והחלו לדון ברחם שלנו ותפקידו? כנראה מן הסקה כזו, אההההה זה משהו נשי, אז זה בטח גם פמיניסטי בהכרח.

 

מה אגיד לכם?! מעולם לא טיפלתי בילדים, לא נעים לומר, אבל גם לא ממש התחברתי ליצורים הקטנים שרצים בלי הפסקה, ממש פרסומת לסוללות. התינוקות נראו לי מאוד מתוקים, כל עוד הם ישנים, הילדים הגדולים נראו באור חיובי יותר, במיוחד כשהם עצמאיים ובקיצור, לא היתה התלהבות יתרה.

 

ואף-על-פי-כן, רציתי ילדים, ילדים משל עצמי. פרי יצירה שלי. פרי אהבתינו... וכך,

בגיל 31 וחצי ילדתי את בני הבכור. ומה אגיד לכם. לא, אני לא הולכת לספר לכם שהנה היו זיקוקים בשמים והעולם עצר מלכת (כך לפחות חשבתי שיהיה). התינוק הקטן אכל וישן, אכל וישן, אלא שלהפתעתי הרבה, לא בזמנים שלי, עובדה שלא ממש הועילה לבריאותי הפיזית והנפשית. עבר  חודש והתחלתי להתאהב, עבר עוד חודש והתחלתי להתלהב וכשהיה כבר בן שלושה חודשים נשבעתי שאהיה שבויה בקסמו ובאהבה הזו לנצח!!! בילדתי השניה התאהבתי כבר בחדר הלידה. הפעם לא הופתעתי מעוצמת האהבה שעטפה אותי.

 

זהו תהליך טבעי שעוברות כמעט כל האמהות. במיוחד אמהות חדשות. התסכול ההתחלתי וההתאהבות בצדה. האמביוולנטיות שבהולדת ילד בין רוצה - לא רוצה, אוהבת - לא אוהבת, עצובה - שמחה ולכל זה תוסיפו את ההורמונים המשתוללים שלאחר לידה, לא מצב נעים, בלשון המעטה.

 

אז מה הקשר בין לידה לפמיניזם?!  ובכן, שכחו לציין כי שניים עושים ילד. כן כן, שניים!!! גם אם האשה היא היולדת, הרי שבן הזוג שותף פעיל כמעט בהכל (חבל שהוא לא יכול להיות שותף פעיל בצירים....). אז מדוע רק משום שהטבע ברא את האשה כך שרק היא תוכל ללדת, שייכו את נושא הילדים לאשה בלבד. נקודת מוצא זו היא שובניסטית ביסודה. כך אני קוראת ושומעת שוב ושוב משפטים כמו: אשה יולדת, אשה מגדלת, אשה מוותרת על החופש שלה, אשה ואשה ואשה. הנה "הקשת הדמוקרטית המזרחית", עושה כנס לנשים בלבד ואיפה, אני שואלת את עצמי ואתכם, השותף, זה שחתום על "חוזה" הבאת הילד לעולם?! האם תפקידו מסתיים בתרומת זרע?!

 

עצם הקישור הראשוני שנעשה בין לידה לאשה בלבד, טומן בחובו גישה שובניסטית המקשרת את כל שאר התפקידים מהלידה והלאה – לאשה. אמנם אשה מתעברת, עוברת הריון ויולדת, אך זה רק תשעה חודשים, מה עם כל שאר החיים של הילד?! הוצאת הגברים מהשיח בנוגע לאמהות, משרישה את תפקיד האמהות לנשים בלבד. גברים מקבלים לגיטימציה, כאילו אומרים להם "אתם מחוץ לשיח כי אתם לא שייכים לעניין". ואני חשבתי שהתקדמנו, שאנחנו לא דור סבותינו וסבינו ואפילו לא דור הוריינו. אנחנו במאה ה-21, אז מדוע לא נתקדם לשניים יולדים, שניים מגדלים, שניים מטפחים, שניים, לא אחת ואז, ההחלטה תהיה של שניים והזמנה לכנס תהיה גם לגברים, אני בטוחה שגם להם יש מה לומר בעניין.

 

משפטים כמו: תלדו למען המאמץ הלאומי, תלדו למען יהיו חיילים לצבא הכיבוש וכו', מוריד מהערך היפה, הטהור והתמים שבלידת ילד. מה קרה לפשטות שבעניין. ללדת, להנות מגידול הילד, להעניק ולקבל את האהבה האין סופית הזו. וכן, כן, כן, שמעתי נשים שטענו כי הן יודעות מהי אהבה בכזו עוצמה, גם בלי ללדת. אז אני שואלת, אם לא היית במקום מסוים וראית את המקום בתמונות, זו אותה הרגשה? לעולם לא! איך ניתן לדעת שאת אוהבת עד קצה היכולת, אם אשה אחרת אומרת לך שגם היא אהבה טרם הלידה וחשבה שאי-אפשר לאהוב בעצמה חזקה יותר ועכשיו היא מבינה מהי בכלל אהבה ללא תנאים, ללא גבולות, אהבה טהורה, יפה. הרי זו האחרונה, היתה בשני המצבים, בלי ילד ועם ילד. היש אשה בעולם שיכולה לומר שהיא אוהבת את בן הזוג שלה ללא תנאים? גם אם יעשה משהו רע? לא נשמע הגיוני, אך את ילדך תאהבי ויהי מה. הכיצד?! כנראה שבכל זאת לא מגיעים לקצה יכולת האהבה ללא ילדים.

 

איני יוצאת בקריאה לנשים ללדת, או לא ללדת. אני מאמינה שכל אישה בוחרת וחיה את הבחירות שלה וכל אשה אחרת צריכה וחייבת מבחינה מוסרית לקבל את הבחירות של הנשים האחרות. ללדת זו זכות, לא חובה. לכן, אל נא תראו עצמכן כתורמות למאמץ הלאומי, יולדות חיילים לצבא הכיבוש וכו'. תראו זאת כזכייה. זכייה באהבה הכי גדולה בחיים, הכי אמיתית, ללא תנאים וגבולות, אהבה טהורה!!! אם ללדת ילד לא היתה כל הרגשות הללו, נשים לא היו מביאות את הילד השני ויותר, אלא היו מפסיקות ללדת לאחר לידת הילד הראשון. ואכן, רוב המשפחות הן בנות יותר מילד אחד, שאלתן את עצמכן מדוע? הרי אם היו מתחרטים, היו מסתפקים בילד אחד, לא?!

אסיים כאן ואלך לכסות את ילדיי שנרדמו. ליבי מתמלא ואני חשה בכל העצמה את המשפט:

ילדים זה שמחה! בלי סימן השאלה.

 

 

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

היי 

ילדים מבחינתי, ובכל הכנות..... ילדים זה שמחה, כאב, כעס, צחוק , דאגות, אהבות, מחשבות, תסכולים, ילדים זה הכל

ילד הוא תוצר  של זוג הורים טובים או רעים , זכר ונקבה גם אם מגדל אותו רק מין אחד (בן זוג בודד)

ללדת, זאת צריכה להיות החלטה של היולדת ובן זוגה (אם יש כזה בסביבה) ואם אכן החליטו שניים ללדת, אז שניים הם האחראים על הילד ולא רק אחד/אחת

כמו שכתבת : ללדת זאת זכות, ולגדל זאת כבר חובה

ילדים זאת לא רק שמחה!

והכניסה מותרת ואולי אף חובה לכל מי שהחליט להביא ילדים לעולם

ב ב ר כ ה,

אוסקר ורוטניקר ורד

רכזת לימודים קודמים

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

_______________

לא כל-כך הבנתי את המסר המרכזי בכתבה, או נכון יותר את הקשר בין ילדים זה שמחה לפמיניזם ?  

אין כזה דבר להביא ילד לעולם למטרת אהבה אינסופית וללא גבולות......לכל לידת ילד יש מטרה ויש כוונה.

אנחנו מטבענו אנשים אגואיסטים. אנחנו מביאים ילדים ממקור אגואיסטי- גברים ונשים כאחד. שכל אחת תחשוב פנימה ותמצא לפחות סיבה אחת

מדוע היא יולדת ילד אחת או שלושה ומה הביא אותה ללדת כל ילד. לכל ילד סיבה משלו, איך שלא נסתכל על זה.

מביאים יותר מילד אחד מסיבות שונות ומגוונות- למשל סיבה רווחת: שאחרי שנמות יהיו לילד אחים ואחיות שלא יהיה לבד......

חוצמזה הבחירה היא של האישה ובן זוגה בהחלט. אבל לא תמיד!

למשל -  סיפורי ה "פנצ'רים" – מה זה פנצ'ר?

פנצ'ר- זה גבר שהשתמש בקונדום ישן והוא נקרע באמצע המשגל- ובהנחה שזה אמצעי המניעה היחיד של הזוג, או פנצ'ר – זה אישה חסרת אחריות במידה והיא שותה גלולות ופתאום "שכחה". אין כזה דבר פנצ'ר.............

האחריות היא בידי נושאות הרחם- חד משמעית! ובאותה מידה שנושאי הזרע.

אבל, אם את נושאת העובר את נושאת בהחלטה העיקרית. אז עלייך האחריות לבדוק שהקונדום לא פג תוקף ושאת שותה את הגלולות מדי יום.

כמובן שאם מביאים לעולם ילד תחת הגדרת זוג נשוי אז מדובר פה בהחלטת הזוג יחד. [או שאם האישה רוצה יותר ממנו היא תדאג לפנצ'ר....]

אבל מה עם הבחירה של אם חד הורים מתרומת זרע? ומה עם האופציה של אם חד הורית מגניבת זרע [האם גניבת זרע זה פמניזם]?

ישנן אופציות שונות לבחירת הריון.....פרי אהבה, פרי רצון, אובססיות שונות, אינטרסים שונים אבל מה כל זה קשור לפמיניזם לא כל-כך הבנתי?

אם סגרנו כבר על ההבנה שפמיניזם זו בחירה אישית, מה קשורים פה הגברים?

הבחירה לפמיניזם היא בחירתה של האישה/ בחירתו של הגבר כיצד להגדיר עצמה /עצמו. הרי יש גם גברים שמגדירים עצמם פמיניסטים ותתפלאו

ישנן גן נשים שמגדירות עצמן כשובניסטיות – מבחירה.......[וכל זה מבחירה אישית. אישית משמע: תלוי תרבות, תלוי חינוך חברתי , משפחתי]

ומה לעשות- רחם יש רק לנו! ככה עובד הטבע! אז עדיין לא מסתדר לי הפמיניזם עם השותף הגברי שלעיתים אין כזה דבר כי לעיתים הוא אכן על-תקן

תורם זרע גם במשפחה נורמטיבית שיש בה בעל ואישה ולמה?

כי זו בחירתה של האישה להעניק לו את מקום תורם הזה ולא לתת לו מקום של שותף!

פמיניזם הוא בחירה. בחירה של כל אחת איזה מקום לתת לאיש שלה [אם יש לה אחד כזה] בתוך התא המשפחתי.

וזו בחירה שלנו !

יש נטייה כמעט טבעית ולא מודעת ותפוס פיקוד על הגוזלים החדשים , להרחיק את השותף המרכזי [שתרם הזרע] ולהיות במרכז העניינים מסיבות שונות כמו:

כי אנחנו עושות זאת טוב יותר, אנחנו מניקות, לנו יש רחם, הם לא יודעים כמונו, אין להם אינסטינקט נשי ועוד הרבה שכנועים עצמיים......

בכדי להאדיר עצמנו אין צורך לגרום לגברים שלנו להיות קטנים וחלשים מאיתנו. העצמה והאדרה נשית הם דווקא ללמוד לשחרר את האובססיה שלנו סביב ילדים

ולהאמין באמונה שלמה ולא בסיסמאות שהגברים בחיינו [שוב, אם יש כאלה ולא נתרם או נגנב הזרע] הם שותפים מלאים ומרכזיים בגידול הילדים.

ויותר מזה , לפנות להם מקום ולתת להם להיות שם , לעשות טעויות בדיוק כמו שאנחנו עושות, להתמודד עם קשיים כמו שאנחנו עושות,

פשוט מאוד לשתף אותם תמיד ובכל.....הרי זו חברות אמיתית לא?

ואם אחרי שפינינו מקום אמיתי לאישים שלנו ונתנו להם להיות שותפים פעילים והם מראים אותות סרוב לשיתוף פעולה רק אז- אפשר להכריז עליהם תיגר ולומר: "נכים רגשית".

אבל לא להכריז נכים רגשית אם הנשים גורמות ומאדירות את הנכות ....לטובת האדרה עצמית שאת טובה ממנו כי הוא נכה....זו נקודת המוצא שגויה!

 

אז בואו נעשה סדר:

אם נעניק לאישים שלנו [ושוב, למי שיש] מקום של שותף פעיל ונאפשר לו להיות שותף פעיל ולא נסרס אותו על כל טעות קטנה שהוא עושה ונאמין בו באמונה שלמה

שהוא יכול להיות טוב בדיוק  [אם לא יותר] ממני בגידול הילדים, אולי באמת הוא יהיה שותף פעיל. ואז אני יכולה להשתעשע במושג פמיניסטית או לא.

הפמיניזם האמיתי הוא שוויון זכויות שלנו הנשים כלפיהם, הגברים. אבל האם אנחנו נותנות להם מקום של שותף אמיתי ומלא?

אם נאמין שהם יכולים להסתדר מעולה עם הילדים כשאנחנו בחופשה, אם נסמוך עליהם שהם יסתדרו מצויין כמו שאנחנו מסתדרות, אם נפרגן להם על השותפות הנעימה,

ואם נלמד את הדבר החשוב מכול: ללמוד לשחרר..... ושחרר את האובססיה שלנו סביב הגוזלים שלנו ולהבין- שהם לא הרכוש שלנו בלבד כי אנחנו ילדנו אותם,

הם תוצר של שניים [במשפחה נורמטיבית] ולהעניק מקום לשניים חצי חצי , לא 80% אמא ו- 20% אבא.....אז אולי באמת יהיה לנו פרטנר....

במשפחה חד הורית הסיפור אחר לגמרי.....כי את בעלת הבית , את לא צריכה להתחלק.....אף אחד לא מפריע לך במהלך התקין של סדר היום. האם פמיניזם הוא אם חד הורית?

לדעתי לא.

כי לפמיניזם צריך 2 . זכר ונקבה אחרת אין צורך במושג פמיניזם.......

סוף שבוע נעים........

בברכה,

טלי בן שטרית- מחלב  

הפקולטה למדעי הרוח והחברה

לשכת דיקן

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

_______________

ממש לא נותר עוד מה לומר, נאמר כבר הכל.!!!הכתבה ריגשה אותי עד דמעות. לבטא בצורה כה ברורה, נהירה ורגשית את מחשבותינו ורגשותינו הפנימיים באפן כ"כ מדוייק זו ממש אומנות.

הכותבת פשוט מלכה!!!!  

 

 

__________________________________________