הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

אידאל היופי

מאת: המחנות העולים

7.6.2007

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה חדה במספר האנשים הלוקים בהפרעות אכילה. קבוצת הסיכון המרכזית היא נערות מתבגרות, דוגמניות וספורטאיות. הסטנדרטים שמציבות סוכנויות הדוגמות ותעשיית האופנה בארץ, גורמות לאלפי נערות לשגות בחלומות פרסום והצלחה ולאמץ כמודל דוגמניות במידות מזעריות. נועה שנער, רכזת שנת השירות במחנות העולים אומרת: "בעוד שבעולם מתקיימים דיונים ומאמצים לשנות את המציאות הזו, בעקבות מותן של כמה דוגמניות בחודשים האחרונים, בישראל אין מודעות ציבורית לתופעה וניסיונות חקיקה ולהעלאת הנושא על סדר היום העלו חרס עד כה. אנו עורכים יום זה בהשתתפות אנשים המובילים את המאבק בארץ, כדי לומר לעם ישראל ולעומדים בראשו, שהפרעות אכילה הן תופעה תרבותית שהמדינה צריכה לקחת עליה אחריות!"

 

הנה שתי כתבות מאת נוער ממחנות העולים על נושא חשוב זה:

 

"יופי" של אידיאל

בעולם בו אנו חיים, הולך ותופס המראה החיצוני של האדם מקום מרכזי. בהדרגה פולש היופי לכל תחומי החיים שלנו. זה מתחיל בפרסומות שאנו רואים, אשר שופעות דוגמנים ודוגמניות, ונמשך לתוך חיי היומיום, דרך בובות ראווה שניבטות אלינו מבעד לחנויות הבגדים.

 

סוגיית המראה החיצוני מתחילה בשנים האחרונות לתת אותותיה עלינו כחברה. חלק מהשפעותיה בריאות וחיוביות, אך חלקן האחר הרסני ומשמעותו מוות. אחת התופעות החמורות ביותר, המתעצמת בשנים האחרונות בעולם המערבי היא האנורקסיה. אנורקסיה היא מחלת נפש, אשר הלוקים בה עסוקים באופן יומיומי ואובססיבי במשקל הגוף שלהם, סביב נושאים של שליטה ו"כוח רצון". הדבר הנוראי בעיני הוא שהחברה שלנו, במקום לדאוג לאותם אלפי חולים, מציבה להם אידיאל יופי בלתי הגיוני, כזה שגורם להם להעריץ עוד יותר את הרזה והמורעב. בנות אנורקטיות יכולות להרעיב את עצמן עד כדי מוות, משום שהן מרגישות שכך יש להן שליטה על חייהן. כאשר יש להן מודל חי בדמות דוגמניות ומפורסמות רזות להחריד, יש לכולנו סיבה לדאגה. הדוגמניות הללו הן המדד של כולנו ליופי. לכן יש לכולנו אחריות לכך.

 

כיוון מדאיג של ההפרעה, שתופס תאוצה בשנים האחרונות הם הבלוגים של פרו-אנה. אנה הוא בעצם שם קוד לאנורקסיה. בבלוגים נערות אנורקטיות מספרות על החוויות שלהן ולמעשה סוגדות לאותה אנה, דמות פיקטיבית שהנערות מנסות להידמות אליה. בעיניהן אנה היא השלמות. בעיני היא מסמלת את כל מה שחולה בחברה שלנו.

 

 הנה ציטוט מאחד מפורום פרו-אנה:

"אחרי יום וחצי עזבתי ת'צום אני יודעת למה זה קרה בדיוק הייתי בלחץ מהעבודה החדשה ומהלימודים ובלסתי על הבוקר איזה 800 קל' =>לא הקאתי מצחיק איך אני כבר מכירה את עצמי כל כך טוב ויודעת בדיוק מדוע כל דבר קורה... ועדיין לא מצליחה לשלוט בזה.."

 

בנובמבר 2006 הלכה לעולמה בגיל 21 הדוגמנית הברזילאית קרולינה רסטון כתוצאה מהרעבה עצמית. היא התנשאה לגובה של 173 ס"מ ושקלה 38 ק"ג. זוהי הדוגמנית השנייה שהלכה לעולמה בעקבות אנורקסיה בתקופה האחרונה. אירועים אלו עוררו הדים בעולם, ובמיוחד באירופה, וגרמו להחרמה של אירועי אופנה, לחקיקה ולפיקוח בספרד, ברזיל ואיטליה על מדדים של משקל, גובה ומצב בריאותי ראוי לדוגמניות, לשינוי היקף ומראה בובות ראוה בחנויות בגדים ועוד.

 

בארץ היו ניסיונות עוד לפני כן להתייחס לנושא, ע"י עדי ברקן צלם הדוגמניות, אשר יזם בשיתוף עם ח"כ ענבל גבריאלי הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת ה – 16 באוקטובר 2004. מאחר והכנסת פוזרה לפני שהחוק עבר בקריאה ראשונה, הוא נטמן אי שם בארכיון וכיום אין אף חבר כנסת שמקדם את הנושא.

 

אחת הסיבות בעיני לכך שדבר לא קרה עד כה בנושא היא שהציבור בארץ ובעולם אינו מודע לגודל הבעיה. זוהי בעיה כלל עולמית שצריכה לעלות על סדר היום החברתי בדחיפות. אם תעבור חקיקה בנושא הדבר יכול להציל את חייהן של אלפי נערות אשר אותן דוגמניות (רבות מהן חולות בעצמן) מהוות להן מודל לחיקוי. כחבר בתנועת נוער, וכמדריך בשנת שירות אני חושב שאנו חייבים לפעול למען שינוי מודעות בנושא. אסור לנו להשלים עם מצב בו כל כך הרבה אנשים סובלים ממחלה שהחברה שלנו היא אחד הגורמים המרכזיים שלה.

 

שגיא קפלן חבר גרעין רימון תנועת המחנות העולים

 

הקשר הקטלני בין היופי והאינטרנט

הפרעות אכילה. מושג מעורפל שנוגע כמעט בכולנו, אבל גם לא נוגע באמת. מושג שההגדרה שלו מטושטשת - נעה בין הנורמלי והשכיח, לחולה ולקיצוני.

 

חשוב להבין כי 'הפרעות אכילה', הן תופעה שהיא ייחודית בעוצמתה ובהיקפה לעולם המערבי המודרני בכלל ולישראל בפרט .

 

לאחרונה התחלתי להתעסק בנושא יותר, כחלק מתפקידי כקומונרית בשנת שרות בתנועת נוער. נחרדתי לגלות עד כמה גבוהה שכיחות התופעה בחברה שלנו, ומעבר לכך - שהחברה שלנו, והתרבות שהיא מייצרת, מעודדות הפרעות אכילה ומפתחות אותן.

 

בסוגיית הפרעות האכילה עולה שאלת החדירה לפרט ולחופש הפרט. עד כמה אני יכולה, או החוק והחברה יכולים - לומר לאדם 'עד כאן', להתערב לו במה ובכמה לאכול או איך להראות. בהקשר הזה אסור לשכוח שאותה חברה ממש היא המשפיעה הישירה על איך "ירצה" אותו אדם להראות, ולכן המילה 'חופש' מאוד מוטלת בספק כאן.

 

אדם מרעיב את עצמו לא מבטא בהרעבה הזו את החופש שלו, לדעתי, אלא מבטא מצב נפשי מסוכן ומעציב, שהוא בין השאר תוצאה של אידיאל יופי חולני, שאנו כחברה מכתיבים דרך עולם הפרסום, הבידור, ואף ביומיום - בשפה ובחינוך.

 

ידוע לי כבר זמן די רב שמעטות הבנות שנהנות להתבונן בעצמן במראה. רוב רובנו מרגישות רע, שלא לומר אשמה, על כך שאנו לא דומות לברביות בהן שיחקנו כשהיינו ילדות, או לחילופין, לקייט מוס ולויקטוריה בקאהם בעלות מראה ההרואין שיק החולה ולעוד רבות, מוכשרות, מצליחות ובעיקר מפורסמות ורזות. קל לנו לומר 'רזה זה בריא' ובכך לעודד תרבות רזון זו, אך הרזון שהולך ונהיה פופולרי, הרזון של עולם האופנה ושל גזרת הסקיני ג'ינס, הוא רזון חולה, רזון שאפשר להגיע אליו כמעט רק באמצעות הרעבה עצמית.

 

 האנורקסיה והבולימיה אינן מילים רחוקות מבנות ומבני העולם המערבי. האנורקסיה והבולימיה הפכו לדרך חיים, דרך חיים שמבטאת, כביכול,שליטה עצמית ושאיפה לשלמות. ביטוי לתפיסה זו ניתן למצוא בפרו-אנה ובפרו-מיה, בלוגים של אנשים התופסים את האנורקסיה והבולימיה כדרך חיים טובה ולגיטימית. בבלוגים אלו מתארים המשתתפים את ההרעבה העצמית שלהם, את 'ההתקדמות' בהרעבה, מעניקים טיפים זה לזה כיצד לרזות ותומכים בהמשך השקיעה במחלה. למעשה, 'דרך' זו מעודדת את העיסוק האובססיבי באוכל וברעב ובסופו של דבר מובילה למוות. אנה ומיה אינן חברות, הן מחלות נפש סופניות!

 

מכעיסה אותי, כילדה, כנערה וכאשה - תבחרו אתם את המילה - העובדה שפורומים אלה חוקיים, תחת הכותרת  של  חופש הביטוי. מכעיס אותי שאני, ושהיקרות והיקרים לי, חשופים לתרבות ההרסנית הזו, מוצפים בדימויים המנמיכים את הדימוי העצמי שלנו, שהופכים אותנו בעל כורחנו לסובלים מהפרעות אכילה, בדרגות שונות. מכעיס אותי שבמקום לעזור לבנות שפותחות את הבלוגים האלה נותנים להן לגיטימציה לשקוע עוד ועוד בעולם המסוכן אליו נכנסו, לטבוע יחד בעזרת 'הטיפים' שהן נותנות אחת לשנייה.

 

מכעיס אותי שהגבול בין הטוב לרע כל כך מטושטש בחברה ה"נורא" ליבראלית ופתוחה שלנו, שאנחנו הופכים עצמנו לפעילים (אקטיבים ופחות אקטיבים), היוצרים תרבות הרסנית. תרבות שגורמת לילדות ולילדים לשנוא את עצמם ולהרעיב את עצמם למוות. מכעיס אותי שאנו כה כהי-חושים שקשה לנו לומר את הכל כך ברור: זה רע ובאחריותנו וביכולתנו להפסיק זאת.

 

מיכל וולנר חברת גרעין שונרא תנועת המחנות העולים

 

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

 

__________________________________________