הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

מבט פנימה אל ההרמון של צארום וכלליו

מאת: שולה פרסלר

21.6.2007

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

שיחה עם חברה ששיחותינו הן עניין שבשגרה, עוררה בי עניין שעד כה לא תפס את דעתי באופן מלא, אולם בהצגת אותה סיטואציה מסוימת, העירה אותי לעוד פרק בנושא: מערך הכוחות נשים-גברים, גברים-נשים.

 

"את לא תאמיני מה השגתי? סרט נדיר שכולם רוצים, הוא אצלי, בידיים!" אמרה לי חברתי בגאווה של מנצחת. "את יודעת כמה ניסו להשיג את הסרט הזה? לא להאמין שיש לי אותו, הסרט הכל כך נדיר הזה, אצלי" המשיכה בהתלהבות. "נו טוב הבנתי, נדיר, סרט, השגת, ספרי מה היה" וכך החלה חברתי לגולל את הסיפור שזעזע אותי בכל דקה שעברה. הנה חלק ממנו: "אתמול היינו בקורס והציגו בפנינו סרט נדיר ולאורך כל הסרט אמרתי לעצמי, 'אני חייבת להשיג את הסרט'. לאחר סיום השיעור, ניגשתי למנחה וביקשתי ממנו מאוד יפה שיתן לי לצרוב את הסרט. ראיתי כי הוא אינו מתלהב במיוחד, אז השתמשתי ב"נשק" שלי וזרקתי לעברו 'אעשה הכל כדי להשיג את הסרט', כמובן שזה היה מלווה בחיוכים, רמיזות מיניות בשפת הגוף וכו', נו את כבר מתארת לעצמך?". שיחה זו פתחה בפנינו את הנושא: האם נשיות ומיניות היא נשק בידי הנשים? האם לגיטימי להשתמש בנשק זה? מהו הגבול? מי מסמן את הגבול? מתי, אם בכלל נשים משתמשות במיניותן להשגת דברים? האם הגבול הוא ברור? מה זה אומר לגבי נשים שלא משתמשות במיניותן להשגת דברים?.... כמובן שהשאלות בנושא הן אינסופיות, אנסה לענות על חלקן מנקודת ראות אישית שלי, בעקבות אותה שיחה. השיחה הזו העניקה לי נקודת מבט נוספת לנושא שעליו כתבה לאחרונה נירית צארום. צארום הביאה בפני הקוראים את הצד השני. אנסה לאזן בין שני הצדדים, למען ההגינות שבעניין.

 

ובכן, לאחרונה פורסמו שתי כתבות של נירית צארום "דלת ההרמון" ו"נשים בכלא הפטריארכלי", כתבה ששינתה שמה יום לאחר פרסומה ונקראה במקומות אחרים "הכללים". כנראה שאף צארום הבינה כי הגזימה בכותרת, אחרת מדוע תסכים לשם חדש מעודן בהרבה יותר מהשם הקודם?!

 

לאחר פרסום הכתבות של נירית צארום "דלת ההרמון" ו"נשים בכלא הפטריארכלי" \ "הכללים" ולאחר השיחה האישית עם חברתי, קראתי שוב ושוב את הכתבות ושחזרתי שיחות עם חברותי לספסל הלימודים שבמשך השנים הפכו לחברות לחיים והשיחות עמן הפכו דבר שבשגרה. כמובן שזה אינו משקף, אולם נותן מבט שני על הנושא, כפי שהובאר לי באותה שיחה הנ"ל.

 

אז שאלתי את עצמי: מה יש לנו באותו "הרמון" של צארום? לצורך העניין אתמקד בתחום האקדמיה, לפי צארום יש את הגברים, הסגל האקדמי הבכיר מחד ואת הסטודנטיות מאידך. הראשונים מוצגים אצל צארום כבעלי הכוח, השליטה, ההשפעה, כבעלי "ההרמון" ואילו האחרונות מוצגות כנתונות להשפעה, כחלשות, כנתינות ב"הרמון". ואחרי הכל, הכתבות אמורות להיות מוצגות מהצד הפמיניסטי, כאלה שבאות לקדם ולהעצים את הנשים בחברה הישראלית, נו באמת.....  ההפחדה הזו לא תורמת לקידומנו.

 

טרם בחינת המלל, יש להסב את תשומת הלב להצגת מצב הנשים בישראל על-ידי כותבות כצארום. עצם כתיבה שכזו - על נשים שאמורות להיות מובילות שינוי, נשות האקדמיה - הרי אינה משפרת ואינה מעירה, כפי שלדעתי התכוונה צארום לעשות, אלא מציגה אותנו הנשים כבובות, כחסרות עמוד שדרה והרי זו אינה המטרה. מה גם שאין מסקנות והצעות אופרטיביות למצב מסוים, אז מה המטרה בעצם? נכון שחובה לכתוב ולפרסם על עוולות שנעשו ונעשות כלפי נשים וזאת במטרה לשנות ולהפוך את המצב, אולם ההכללות הללו גורמות לנשים צעירות, בתחילת דרכן האקדמית לראות את הסגל האקדמי באור כל כך שלילי, שעלול לפגוע ביכולת של אותן נשים להפיק מאותם לימודים את המיטב. תחשבו על סטודנטית לתואר ראשון, שנה א' שמעריצה את המרצות והמרצים המלמדים אותה, מגיעה לכל הרצאה, קוראת את החומרים הנלמדים וכו', איך היא אמורה להכיל מידע כה שלילי על אותם מרצים במקביל למידע שאותם מרצים, חוקרים ומפרסמים?! מה אמורה להרגיש סטודנטית לתארים מתקדמים שחוקרת פרסומים של חוקרים המוצגים באור שכזה?! איך תתקדם סטודנטית עם מטען שכזה?! לא לכולן יכולת הביקורת כלפי הביקורת, לא כולן מסננות את המידע, אלא לוקחות הכל ושמות בסל אחד. האם זה הוגן כלפי כלל המרצים?! האם זה הוגן ונכון לעשות לאותן סטודנטיות?!

 

נעבור למלל. עידן התמימות חלף לו מזמן. בעידן החדש הפוסט-פמיניסטי נשים רבות משתמשות בנשיותן ובמיניותן ככוח נגד הגברים בחברה הפטריארכלית בה אנחנו חיים. יתכן כי זה נובע מחוסר אונים מול הגברים, או שמא זו הדרך הקלה להשגת דברים. כללי המשחק שאמורים להיות ברורים, מטשטשים. במילים אחרות, נשים משתמשות בנשיות ובמיניות שלהן להשגת דברים ומכאן מובן כי אותם דברים מושגים מגברים. זה יכול להתבטא בהמון מובנים. כך למשל סיפרה לי החברה, על השגת אותו סרט נדיר מהמדריך שלה, תוך שימוש בנשיותה ומיניותה, שאגב הרמזים היו מילוליים בלבד. בהמשך השיחה סיפרה לי חברתי כי שהמדריך עשה צעד קדימה, היא נבהלה. "ובכן" אמרתי "מה הפלא שיש לזה המשך, הרי את התחלת את זה, בידיעה שאת נשואה והוא נשוי והמניע אינו ישר"? ובאותה נשימה היא השיבה לי "מה את מתפלאה, נשים עושות זאת כל הזמן". ואני מדברת על אישה פמיניסטית מוצהרת, משכילה, אשכנזית. מה שצארום מגדירה ב"הכללים" מ"הנשים הטובות". אז כפי שאני טוענת וטענתי בפניה, נשים, במודע או שלא במודע (לדעתי, לרוב במודע) משחקות במשחק המסוכן הזה וכשמגיע הרגע שבו אחד מ"בעלי ההרמון" בא "לגבות את המחיר", אותה אישה "לא מבינה" איך קורה שהוא לא מבין שכאן הגבול. שזה כבר קו אדום. האישה קבעה את הגבול באופן  חד-צדדי ומצפה שהגבר שמולה ידע מהו הגבול שלה. אני מאמינה כי כל אישה שמפעילה מניפולציה על הריבון יודעת זאת בבירור ועל כל אישה לקחת את זה בחשבון טרם היא מפעילה את המניפולציה. ההתחלה ידועה, הסוף לא תמיד. אישה צריכה לדעת שאם היא פותחת את דלת ההרמון ולו רק כדי להציץ, יתכן שהיא תמצא את עצמה באחד החדרים. ופתיחת הדלת יכולה בהחלט להיות ביוזמתה. לא תמיד זהו מהלך חד צדדי מצד הריבון, לעיתים מהלך זה הוא חד צדדי מהצד השני. אני מקווה כי מיותר לציין שנשים בהחלט מתקדמות ותמשכנה להתקדם, ללא כל שימוש במיוניותן.

 

אין לי כוונה לטעון כי התופעה אינה קיימת, אולם הכינוי "הרמון" מוגזם ומציג את האקדמיה באור לא נכון. יש למשוך נשים "טובות" ו"אחרות" להכנס בשעריו. התופעה שצארום מדברת עליו קיימת בכל מקום ודווקא פחות באקדמיה. האפליה נמצאת בתחומים אחרים באקדמיה: פחות נשים חברות סגל, פחות נשים פרופסוריות וכו', אולם על כך דובר ומדובר רבות ואין זה המקום להתדיין בנושא.

 

באשר ל"הכללים" או בשמו הקודם "נשים בכלא הפטריארכלי", כאן לא יכולתי שלא להתקומם, פשוט היה  קשה שלא. על-פי צארום הנשים באקדמיה (מסטרנטיות ודוקטורנטיות) מחולקות ל"נשים טובות" ו"נשים אחרות" ועל-פי הגדרתה אני כנראה משוייכת על-ידה לאחת מ"הנשים האחרות". קריאה בין השורות מציגה  את "הנשים האחרות" אחרת לגמרי ממה שצארום מציגה מילולית. הקוראות שראו את "הנשים האחרות" ככאלה שתתקדמנה כשהן משאירות מאחוריהן את הריבון המום מאותו אומץ שלהן, חייבות לחשוב שוב משום שמניתוח הכי שטחי, "הנשים האחרות" של צארום הן לא אחרות מנשים שלא מבינות דבר ביחסי נשים-גברים, שבאות מהשכונות, כאלה שכל מילה טובה ומחמאה קונה את עולמן הצר וחסר ההצלחות וצר לי באופן אישי לומר זאת, הן מוצגות כמי שבטעות מתפסות בסולם האקדמי. אצל צארום זה מוצג יפה, אולם אצל ה"אשה אחרת" שאין לה את השפה של הריבון, זה מוצג – "הפרחה שרצתה יותר" ובמקרה גם הצליחה. באחת הביקורות לכתבה, נכתב על המזרחיות שבעניין וצארום טענה כי אין בשיח הזה את נושא המזרחיות, אם כן, מיהן אותן נשים מהפריפריה, כאלה שנפלטת להן קללה פה ושם, אלה שלא מכירות את כללי המשחק של הריבון? מי הן אם לא המזרחיות?!

 

מכל מקום, אי-אפשר ולא ראוי להציג את הנשים האקדמאיות, המשכילות, החזקות בזמן זה כבובות, כפאסיביות, כתמימות – אנחנו לא! נכון שיש נשים שנופלות ב"שבי הריבון", כי קל להן לעשות כן. אולם רוב הנשים שמגיעות לתארים מתקדמים הן כאלה שיש להן הרבה יותר מה להציע מלבד את גופן ובהחלט יודעות להגן על עצמן. אנחנו לא מדברות על נשים חלשות, חסרות יכולת להתבטא (ואין חובה להתבטא בשפת הריבון) אלא על נשים שמהוות פתח לנשים נוספות להכנס לאקדמיה, שהוא פתח לידע, כוח, עוצמה ולא פתח ל"הרמון".

 

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

 

__________________________________________