הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

הקורבן האנונימי של פרשת קצב

מאת: סנונית ליס

28.6.2007

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

שלום, אתם לא מכירים אותי ומעולם לא שמעתם עלי. שמי ענת או דפנה או סיוון, והוא לא זכה לקיצור תקשורתי, וכנראה שלעולם לא יזכה. אני בת 3, או 12 או 25.

 

אני הקורבן האנונימי של פרשת קצב. של מעשיו של ה"נשיא" לשעבר, ושל כדור השלג המשפטי והתקשורתי שהתגלגל מהם.

 

לפני שנה החל אבא שלי לגעת בי בלילות. הייתי תמימה או צעירה מכדי להבין. גדלתי אל תוך חיים כאלו, בהם בבוקר אבא בכין כריך ולוקח לבית הספר ובלילה, בשקט, הוא נכנס לחדר, נשכב מעלי, אומר שהוא אוהב אותי, וחודר.

 

או שאולי בעוד שנתיים אצא לדייט עם בחור חמוד שהתחיל אתי בים או דיבר אתי ברשת. נקבע באיזה באר, נשתה קצת. אחר כך הוא יעלה אלי הביתה (יגיד שהוא צריך לשירותים) או שנמשיך אליו. אני ארצה רק לדבר, אבל הוא ירצה יותר. הוא יגהר מעלי, יקרע את החצאית שקניתי במיוחד במכירת סוף עונה כדי שהוא יחשוב שאני יפה, ואני אשתתק, ולא אצליח להגיב. אחרי זה הם יגידו שלא אמרתי לא, שהבעתי חיבה.

 

או אולי, בתיכון יהיה לי חבר. אני אהיה פרח קיר, ניצן לא פתוח. יופי חבוי, לא בולטת או מקובלת. הוא יתחיל אתי וזה יהיה היום המאושר בחיי הצעירים. אחשוב שחיי התהפכו, מעכשיו כולם בבית הספר ידעו מי אני, יהיה לי חבר שיאהב אותי כמו בסדרות בטלוויזיה. מעכשיו גם אני אהיה מהמקובלים.

 

לפני הדייט הראשון אתרגש נורא, גם אמא תתרגש, תעזור לי לבחור בגד. אבלה שעות מול המראה. אבל הוא לא יקח אותי לבית קפה נחמד אלא לחוף ים מרוחק, אני אבהל, ואבכה, מי בכלל חשב על לשכב? והוא יאמר: אם תגידי לא, אספר לכל בית הספר שאת שרמוטה. נותנת, זונה.

 

גם אני שומעת חדשות וקוראת עיתונים, ואם אני צעירה מכדי לדעת עוד אדע. בשנה האחרונה איני מצליחה להרדם בלילות. הדיבור על מה שעשה הקצב מציף בי מחשבות שאיני מצליחה להפסיק. כמו סרטים, עולות מול עיני בלילה תמונות מאותן דקות, אותן שעות, אותן שנים בהן השתמשו בי כבכלי.

 

לעולם לא תדעו מה עברתי. אני אקח את אותן שעות ומחשבות בבטני, אתי, להמשך חיי. אני פצועה, וכך אחיה. כמי שעצמותו נקטמה עוד לפני שהספיקה להתגבש. אני אחיה חיים של  פצע, אותם תוכלו לראות אבל לא לדעת מדוע.

 

אולי לא אצליח לעולם לעמוד על שתי רגלי כאדם שלם, החש מוגמר. אולי תמיד אהיה מן דמות שציירו ללא קווי מתאר. פרוצה, ללא שכבת מגן, מהיכן תהיה לי? היא הרי נלקחה ממני כל כך מוקדם או קולפה ממני בכוח.

 

אולי אסבול מדיכאון קליני כרוני, אולי אסבול ממה שקוי הפרעת אישיות גבולית. שנים של מרה שחורה, של צורך אינסופי בתיקוף ובאהבה שאני לא מצליחה לתת לעצמי. אל תתפלאו אם לא אצליח להביא את עצמי לדבר ממה שהייתי יכולה. אם לא אצליח להחזיק בעבודה קבועה או ללמוד. אם אסחף בזו אחר זו למערכות יחסים הרסניות, אם לא אצליח לצאת מהבית הזה שלקח ממני את האדם שיכלתי להיות. זה כל מה שאני מכירה. זה כל מה שאני יודעת. זו הגלופה שנלחצה אלי בכוח, שמולה התעצבתי.

 

אל תתפלאו אם אבלע אל תוך תהומות שחורים של דכאון, אם לא אוכל, אם אפצע את עצמי. רק כדי להרגיש שאני שולטת במשהו, שיש לי קליפה, שיש לי דבר אמיתי. אל תתפלאו אם אחדיר אל תוכי עוד ועוד חומרים או גברים רק מתוך נסיון לשכוח. אל תתפלאו אם בעוד-2, 10, או-20 שנה אהיה לקוחה קבועה של רשויות הרווחה, או אכנס ואצא ממחלקות שאף אחד לא אומר את שמן.

 

לעולם לא תדעו את שמי, ומי שלקח ממני את כל מה שאני לעולם לא יענש. הייתי עדה אילמת לפרשת קצב. התבוננתי מהצד בעיניים קרועות וראיתי איך בחרתם בנשיא שיכל לעשות מעשים כאלו. איך שמעתם על מעשיו ובחרתם לתת לו ללכת הביתה, בנזיפה קלה וזהירה, כאילו היה הוא הקורבן.

 

עקבתי אחרי א', ושמעתי את קולה השבור באותה מסיבת עיתונאים, והרגשתי בבטן למה היא הייתה מעדיפה שלא להתלונן. שמעתי, הפנמתי ולקחתי אלי את מלותיה. לי לא יהיה כסף ליועצים יקרים, אבל הפרשה הזו תשמש לי כעצת עחיתופל מרה מכאן ועד לסוף חיי.

 

אני רואה מי היה הנשיא שלי- איש שבגד באשה שהולכת אחריו כמריונטה שעל פניה מודבק חיוך מלא אימה. אני רואה את האיש הזה, שכנראה עשה מעשים שלא יעשו. שלא בהסכמה, ליותר מאשה אחת או שתיים. אזכור שהיו לו תומכים ומייצגים, איך פטרתם אותו ממשפט ומגזר דין. אזכור איך הגנתם על מוסד הנשיאות או על תדמיתה של המדינה- כמדינה שמעדיפה את מוסדותיה על בנותיה.

 

ויותר מכל, אזכור איך על א' ועלי ועל שכמותי איש לא שמר. ממש כמו אז, במקומות החשוכים: בלילה, בחדר, על חוף הים הנטוש או בדירה זרה. אף אחד לא יחזיר אותי לשם, למקום בו סודי ניטל ממני ואחר כך מושלך. למדתי את הלקח שלי, לא אספר ולא אתלונן. לכן לא תכירו אותי, ולא תדעו שגם אני, ענת או דפנה או סיוון, עכשיו, בעוד-10 או-20 שנה, קורבן של פרשת קצב.

 

סנונית ליס היא בלוגרית בקפה דה מרקר

לפוסט המקורי: http://cafe.themarker.com/view.php?t=65320

לבלוג: http://cafe.themarker.com/view.php?u=38367

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

 

__________________________________________