הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

אל תרצח אותי אתך

מאת: יפעת פלד

12.7.2007

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

אני פונה בנרגשות לבני זוגי בעבר ולבני זוגי שעוד יבואו, לידיעת בני משפחתי הגרעינית התומכת - אלו שקרובים יותר ואלו שפחות, לידיעת ילדיי העתידיים שטרם נולדו במידה ותיוולדו,

והכי הכי לידיעת בן זוגי החוקי היחיד שעוד ממתין לי בתחנה ועוד לא נפגשנו, ממתין ואוהב

 

(כי ככה הסטטיסטיקה אומרת, אני הכי צריכה לפנות אליך)-

 

אל תיקח אותי איתך.

 

אם יבוא יום ותחליט שנמאס לך מהחיים האלה, שלא טוב לך פה, שקשה לך לנשום, שאתה תשוש, שבא לך למות.

 

תעשה את זה לבד.

בבקשה, אל תרצח אותי.

אל תיקח אותי איתך.

 

אתה תגלה אולי שיש לך מחלה סופנית, תגלה שחשבון הבנק שלנו מרוקן - לא משנה למה, אולי אפילו כי אתה הימרת, אתה תרגיש מיואש, אתה תרגיש אפס, אתה תרגיש שאכזבת אותי, אתה תרגיש שבא לך למות.

 

תעשה את זה לבד.

אל תיקח אותי איתך.

 

לרצוח אותי איתך זה לא מעשה של אהבה, זה מעשה של פחדנות, של נפסדות.

אני אחזיק לך את היד כל חיינו המשותפים ואוהב אותך, עד הקבר.

 

לשם אתה מוזמן ללכת לבד.

 

אני אבכה עליך, אני אתעצב, אני אתאבל. אולי אני אכעס עליך שככה וויתרת. לרגע אחשוב שחיי לעולם לא יחזרו להיות כפי שהם.

אתה יודע מה, הם לעולם לא יחזרו. כלום לא יהיה אותו הדבר מרגע שתלך-

 

אבל אני אחיה.

 

אפילו אם ברגע של חולשה אני אומר לך "תהרוג אותי גם", אל תאמין לי.

תשאיר אותי לחיות.

 

תאהב אותי גם ברגע האחרון ופשוט תשאיר אותי לחיות.

 

***

 

שמישהו יסביר לי למה גברים שבוחרים להתאבד לוקחים איתם את הנשים שלהם?

כי אני באמת לא מבינה.

 

ברפי רשף היום בבוקר אני שומעת את הבן ממשפחת צורף, שאביו יצחק רצח את אשתו לאה (כן, האירוניה בשמות) ואח"כ כמובן התאבד. לא היו סימנים מוקדמים (למעט תלות מוחלטת של האב באם), הבן מספר שהאבא היה תשוש מכל התרופות, שהוא רצח את האמא כי אהב אותה כל-כך, הוא לא רצה להשאיר אותה לבד, לא רצה שתתעצב.

 

סליחה????.....

 

Flash News-

גברים יקרים, אנחנו נחיה. חיינו לפני שבאתם, נחיה גם אח"כ.

נשים שרדו (היטב) במלחמת העולם הראשונה והשנייה כשהגברים הלכו להילחם, לעתים אף לא חזרו. עד אז רבות מהן היו עקרות בית, מעולם לא יצאו לעבוד, והנה- ברגע של משבר התגלתה עוצמתן ותושייתן במלוא תפארתה.

 

אנחנו נחיה.

 

אנחנו נהיה עצובות כשתלכו, אבל אנחנו נחיה.

ויבואו אירועים אחרים משמחים אל חיינו.  

בבקשה, אל תרצח אותי איתך

 

 

פוסט של הבלוגרית יפעת פלד / מו קושלה ב"קפה דה מרקר"

למקור: http://cafe.themarker.com/view.php?t=75179

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

ליפעת..

 כתבה חמודה,הומוריסטית אך מביעה את הכנות האמיתית שלך ושל כל אשה נורמלית,האומרת בעצם "תשמע פרטנר/בעל וכיו"ב, "אני אוהבת אותך ושמחה להיות לצידך כל החיים,אך אני בהחלט אדם נפרד ממך,בעלת זהות עצמית משלי,אינני תלויה בך אף על פי שכך זה נראה אם כי לא תמיד, אסתדר בלעדך ואמשיך הלאה גם אם אני לא יכולה לשאת את המחשבה האיומה שלא תהיה לי/איתי עוד.." אז אם אתה לא רוצה לחיות כי כלו כל הקיצין מבחינתך..השאר אותי כאן ולבד ואני כבר אסתדר...

הכל נכון, אלא שמעט מאד נשים מבינות שכל מה שהגבר בחייהן עושה כל החיים הוא "להשאירן איתו כל החיים", ושלא יעזבו, כי הם משוכנעים שהם ה"סלע ג'יברלטר" שלהן,ושבלעדיו חייהן אינם חיים, ויותר מכל הגברים אינם יכולים להשלים עם העובדה שיש להם תחליף אצל נשותיהם, כולל כל המשתמע מכך.."קנאת גברים כקנאת נשים קשה משאול..לכן הם צריכים את נשותיהם לידם גם בקבר.

נשים יקרות חיזקו ואימצו ולמדו לקרוא כתובות על הקיר גם אם זה "לא יכול להיות"..והצילו עצמכן..

בברכה

אילנה רפלוביץ

 

 

__________________________________________