הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

האם בשנת 2007 אישה יכולה להיות מפקדת גלי צה"ל?

מאת: עמיר קורץ (פורסם בעיתון "העיר" - מפורסם ברשות המחבר)

19.8.2007

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

מרב מיכאלי נוהגת לדבר אל הצופות והצופים שלה בלשון נקבה. לפני כשנה וחצי סיפרה ל"העיר" שהרעיון נולד כאשר הכספומט פנה אליה בלשון זכר. זה עיצבן אותה. שלוש נשים אחרות, לפחות, התעצבנו לא פחות כאשר ראו את המודעה מטעם הוועדה המייעצת לשר הביטחון שחיפשה מועמדים ומועמדות ל"תפקיד מפקד גלי צה"ל": דוברת צה"ל היוצאת, מירי רגב (42), חברת מועצת הרשות השנייה, עו"ד נורית אמיתי (54), ועורכת מהדורת החדשות של הוט במרכז, רונית סלניקיו (44). שלושתן הגישו מועמדות לתפקיד מתוך אמונה ביכולותיהן ורצון לזכות בו, אבל לא פחות מכך כדי להעביר מסר. "בהחלט עיצבן אותי שהיה כתוב 'מפקד' בלשון זכר", אומרת סלניקיו, עורכת מהדורת החדשות הכי פמיניסטית בארץ. "אמנם לא הגשתי את המועמדות רק כדי להניף דגל, ואני בהחלט חושבת שאני מתאימה לתפקיד, אבל אני שמחה שזה מעורר דיון".

 

ויש במה לדון. 53 אנשים הגישו מועמדות לתפקיד. ועדת האיתור בראשות אלוף (מיל') עמוס ירון, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון, שבה חברים גם העיתונאית דליה יאירי וקצין חינוך ראשי, תא"ל אלי שרמייסטר, איתרה ברשימה רק שלוש נשים שזומנו לראיון (כמחצית מסך כל המועמדים זומנו). בסיום התהליך הונחו על שולחנו של אהוד ברק שלושה שמות של גברים: יצחק טוניק, אלדד קובלנץ ואלי קמיר. למה כל כך מעט נשים הגישו מועמדות? האם היה בכלל סיכוי לאשה להפוך למפקדת הראשונה של גל"צ? והאם הדוגמה הזו היא סתם מקרה פרטי של עוד יחידה צבאית בעלת עודף טסטוסטרון, או דווקא מיקרוקוסמוס למעמדן האמיתי של נשים בתקשורת הישראלית ובחברה בכלל? 

 

הסיבה: לקולה של אמא אין זכות קיום

גל"צ הוקמה ב~1950. מאז צבי ברוש, מפקדה הראשון, ועד אבי בניהו, מפקדה האחרון, תמיד עמדו בראשה גברים, בעוד תפקיד דובר צה"ל אויש בקדנציות האחרונות גם על ידי נשים (רות ירון ומירי רגב). אגב, זה לא שינה את המינוח הרשמי "דובר צה"ל מודיע". עו"ד אמיתי אמנם סירבה להתראיין לכתבה ואמרה רק שהיא "שמחה שהוועדה נתנה לי את הזכות להופיע בפניה ולהציג את האני מאמין שלי. אני מאמינה שהייתי משאירה חותם בתפקיד הזה", אולם בסביבתה דיברו השבוע לא מעט על הנושא המגדרי, שבא לידי ביטוי למשל במאמרים פובליציסטיים שפירסמה באתר וואלה! ובהם קריאה ברורה לנשים להילחם על מקומן בחברה שעדיין שבויה בקונספציות שוביניסטיות.

 

"צריך לשבור את המיתוס הזה שמפקד גל"צ יכול להיות רק גבר, זה לא יכול להישאר לנצח מעוז של גברים", אומר מקורב לאמיתי. "בהגשת המועמדות שלה יש אמירה שהיום יש לא מעט נשים הראויות לעשות הרבה תפקידים שנתפסו עד היום כגבריים, ושיש קבוצות באוכלוסייה שעדיין לא רואות נשים ממטר. עצם המילה 'מפקד' נותנת לתפקיד משמעות סימבולית של כאלה שלחמו או עשו פזצט"אות, אבל זה לא אומר שנשים, גם אם הן עשו את 'השירות' שלהן בין החיתולים והמטרנות וההנקה, לא מסוגלות לעשות את התפקיד הזה. לקולה של אמא יש זכות קיום גם במערכת כמו גלי צה"ל, למרות שהמערכת הצבאית מאוד גברית ושוביניסטית ולא מקבלת ברצון נשים כשוות. כמו כל מערכת צבאית, זו עדיין קבוצה גברית שקשה לפצח ולחדור אליה. קשה לשנות ביום אחד מערכת שבמשך 60 שנה סיגלה לעצמה קוד התנהגות מסוים, אבל זה צריך לקרות".

 

"אני חושבת שנשים לא ממהרות לרוץ למשרות בכירות, על אחת כמה וכמה כשמדובר במשרה צה"לית שהיתה מאוישת על ידי גבר", אומרת סלניקיו. "מפריע לי שנשים לא רואות עצמן מתאימות לתפקיד הזה ושמספר הנשים שהגישו מועמדות לא פרופורציונלי לאחוז הנוכחות שלהן בתקשורת, שהוא די גבוה. יכול מאוד להיות שהעניין הצה"לי משחק כאן תפקיד. גם המינוח של 'מפקד' - לא 'מנהל', לא 'עורך ראשי' - הוא מינוח שאולי גורם לנשים לרתיעה מהגשת מועמדות. אני חושבת שבמשרות הבכירות עדיין לא מספיק לוקחים בחשבון נשים, ואני מקווה שזה שהגשתי מועמדות יראה שזה אכן אפשרי ושזה לא תפקיד לגברים בלבד. זו גם אמירה וגם ניסיון אמיתי לזכות בתפקיד. יש לי ניסיון מכובד בניהול ובעריכה תקשורתית לא פחות מחלק גדול מהמועמדים שם".

 

סלניקיו מספרת שלה ולחברים בהוט היה נראה טבעי לחלוטין שהיא תגיש מועמדות, אבל אחרי שנתקלה במבטי פליאה, היא הבינה שזה בכל זאת אישיו. "אותי זה מבאס", היא אומרת. "הייתי בטוחה שזה יהיה מובן מאליו. זה אפילו קצת מביך אותי לדבר על זה. זה כל כך צריך להיות מובן מאליו, ואני באמת מקווה שבפעם הבאה לא תהיה כתבה על זה, ושכמו שנסללה הדרך לתפקיד דוברת צה"ל - ככה ייראה טבעי שנשים יגישו מועמדות לתפקיד מפקדת גל"צ". סלניקיו דווקא מציינת בחיוב את חברי הוועדה, שלא שאלו אותה שאלות המופנות בדרך כלל לנשים המתמודדות לתפקידים בכירים, על אודות מצבה המשפחתי. "דליה יאירי אמרה שהיא שמחה לפתוח את בוקר הראיונות עם נשים. זה היה בהומור, אך היא לא אמרה את זה סתם. זה היה אישיו, בגלל שזה היה נדיר".

 

"באמת אמרתי שזו סוגיה מאוד מעניינת, איך כל כך מעט נשים הגישו מועמדות", מספרת יאירי. "לדעתי זה נושא למחקר אקדמי. זה באמת מעניין. אנחנו הזמנו ובחרנו את האנשים לפי ההתאמה והכישורים, בלי קשר למגדר. יש הרי כל כך הרבה נשים בתקשורת, עיתונאיות טובות ובכירות, שפשוט לא הגישו מועמדות".

 

איך את מסבירה את זה?

"יכול להיות שנשים, ויש מעט כאלה, שנמצאות בתפקידים עיתונאיים ושידוריים בכירים והגיעו לעמדות מפתח שמאפשרות להן את 'הקפיצה' הזו לכיוון הניהול, פשוט לא רוצות לוותר על ההישג הזה, על המעמד התקשורתי שיש להן הכולל בתוכו חשיפה הרבה יותר גדולה ממעמד של מנהל, לעומת גברים שאולי מייחסים יותר חשיבות לעניין ההייררכי. גבר שנמצא בתוך המערכות האלה ורוצה להתקדם - יכול להיות שהרצון הזה לרוץ הלאה מביא אותו לתפקידי ניהול, גם אם הוא לא מת על זה."אני לא חושבת שלמיעוט הנשים יש קשר לכך שמדובר פה בתחנה צבאית. שר הביטחון ממש לא התערב בשיקולי הוועדה. גם כשאני מסתכלת מסביב אני לא רואה במדיה הקיימת הרבה נשים מנהלות. אולי זה מיקרוקוסמוס לבעיה גדולה יותר". 

 

סיבה 2: לרצועת הביטחון יש תקרת זכוכית

ואכן, כשמסתכלים על מפת התקשורת הישראלית, החבר'ה ביפו לא צריכים להרגיש לא בסדר. אין היום כמעט אף גוף תקשורת ארצי משמעותי בישראל שבראשו עומדת אשה. קחו למשל את קול ישראל, את חברת החדשות של ערוץ 2, את זו של ערוץ 10, את הזכייניות קשת ורשת, את העיתונים היומיים והכלכליים ואפילו את החינמונים. להוציא את העורכת המיתולוגית של דבר, חנה זמר, כהונה קצרה של יוהנה פרנר ז"ל כמנכ"לית הראשונה של ערוץ 10 וקצרה עוד יותר של דורית ענבר כמנכ"לית טלעד - נשים מעולם לא הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית בכל הנוגע לתפקידי הניהול הבכירים בתקשורת הישראלית."

 

העיתונאית האמריקאית אן ג'רדן אמרה פעם שתקרת הזכוכית לא עשויה מזכוכית, אלא משכבה צפופה של גברים", אומרת הפובליציסטית הפמיניסטית חנה בית הלחמי, שמספקת הסבר אחר לעניין: תופעת ה"backlash", כלומר גל הדף, מגמה נגדית, רתיעה לאחור. בהקשר הפמיניסטי הכוונה לכך שעמדות כוח שנשים הצליחו לתפוס בשנים האחרונות חוזרות ונכבשות בידי גברים, תופעה שמתחזקת בעיקר אחרי מלחמה. "לכן מינויים לעמדות מפתח אחרי מלחמה יהיו יותר ביטחוניסטיים ועם אוריינטציה גברית; לראיה - המינוי של בניהו לדובר צה"ל", אומרת בית הלחמי.

 

"זו תופעה ידועה בהיסטוריה הפמיניסטית. בתקופה של באקלש פתאום יש נסיגה, שיעור הנשים בעמדות המפתח יורד, ואם קודם היו במעוזים הצבאיים יותר נשים, אז עכשיו יהיו פחות. החברה, שהגברים הם החזקים בה, כאילו עושה סוג של תיקון. נשים גם כן נוטות להיות ממושמעות בתקופה כזו ומציגות פחות מועמדויות, לכאורה כל אחת מסיבותיה, אבל זה מתנקז למצב החברתי שבו אנו נמצאים. לכן אין סיכוי ששנה אחרי מלחמה ייקחו אשה לשרת במעוזי הגבריות, זה פשוט לא יקרה. "בתחנה צבאית זה יותר חזק מכל ערוץ אחר, כי ככל שאתה קרוב יותר למקומות גבריים, הנסיגה לאחור תהיה יותר דומיננטית. גל"צ זה חלק אינטגרלי מהצבא. גם אם יותר נשים היו מגישות את המועמדות, הגברים לא היו נותנים לאשה לפקד היום על התחנה, מתוך תפיסה של 'לא אכלנו מאותו מסטינג', שנשים לא מבינות בצבא ובביטחון. לא בכדי מי שעומד בראש הוועדה אינו איש תקשורת אלא מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר. גם המבנה של גל"צ מאפשר את זה. יש מיעוט של בנות בתפקידי מפתח, וגם המיעוט הזה הוא סוג של עלה תאנה".

 

בגזרת המיעוט נמצא את ראש מחלקת האקטואליה בגל"צ, גלית אלטשטיין, ומנהלת גלגל"צ, דלית עופר. רזי ברקאי חושב שהן מעידות על כיוון חיובי. "אני מאוד שמח שהן פה", הוא אומר. "אני מקווה שבפעם הבאה ירוצו יותר נשים לתפקיד מפקד גל"צ. אני לא זוכר שאי פעם היתה בקול ישראל מנהלת, בדיוק כמו שכל מפקדי גל"צ היו גברים. צר לי שזה המצב". גם מפקד התחנה לשעבר, נחמן שי, חושב ש"אין תפקיד ברמה הלאומית שאשה לא יכולה לבצע, אבל יש איזו תקרת זכוכית שעוצרת נשים ומאוד מרגיזה. צריך שנשים תתפוסנה תפקידי ניהול בתקשורת. לגברים ונשים יש יכולות דומות, וגלי צה"ל זה לא מקום שיותר קשה להגיע בו קדימה ממקומות אחרים, הבעיה היא שלא נוצרת התשתית לכך. כרגע אין מספיק נשים בדרגי הביניים, ולכן לא נוצרת המקדמה החיונית של תפקידי ניהול - ובמקרה הזה גם פיקוד. לפיכך צריך לפתח את התהליך הזה: שברשות השידור ובגל"צ יהיו מנהלות בדרגי ביניים, כך שבפעם הבאה יהיו יותר מועמדות". 

 

סיבה 3: גברים, רבותי, גברים

בסביבתה של מירי רגב, שסירבה להתראיין לכתבה, סימנו החברים שלוש סיבות (בצבא כמו בצבא) מדוע לאשה שבאה מבחוץ לא היה בכלל סיכוי. "הסיבה הראשונה זה מבנה השוק התקשורתי, שמשום מה מרחיק נשים מהצמרת", אומר אחד המקורבים לרגב. "הסיבה השנייה זו הגווארדיה הגברית בגל"צ - יש שם קליקה מאוד חזקה שרוצה לשמור על עצמה. אנשים רוצים לטפח את האנשים שלהם, רוצים אנשים שהם מכירים, כי הם פוחדים משינוי. היה אפשר לראות את זה ביצרים שהגשת המועמדות של מירי הפעילה בתוך התחנה. היא כנראה באמת נגעה בנקודה רגישה אצלם. הדבר השלישי זה שהרבה נשים בהרבה תחומים מפחדות להיכנס למעוז גברי בגלל החשש מביקורת, בגלל שכל כישלון כזה שם אותן בחזית ובזכוכית מגדלת, ורובן פוחדות מזה"."החלק העצוב באמת הוא שאף אחת מהנשים האלה אינה מועמדת באמת רצינית", אומרת עיתונאית בכירה בתחנה. "זה שלא ניגשו לתפקיד כזה נשים טובות וראויות שהיית מניח שייגשו - כמו טלי בן עובדיה, קרן נויבך, רותם שדות - זה אומר שיש בעיה".

 

"זו משרה שאמור לאשר שר הביטחון, כלומר, צריך באיזה אופן להיות מקורב מבחינה פוליטית, לעשות לובינג. במובן הזה, זה סוג של תפקיד שנשאר אצל החבר'ה", מציינת עיתונאית אחרת.  גלגול של שמות אופציונליים לתפקיד הנחשק מביא אותי היישר לאילנה דיין, שצמחה בתחנה ונחשבת היום לעיתונאית הבכירה ביותר בתקשורת. נחמן שי מספר שכאשר היה מפקד גל"צ הציע לה את תפקיד מנהלת החדשות, אבל היא סירבה. גם הפעם הרעיון להגיש מועמדות חלף בראשה. "אני מודה שיש בזה פיתוי של לחזור בדרך משמעותית למקום שאני הכי אוהבת בעולם", היא אומרת השבוע, "אבל זה לא המקצוע שלי - אני לא מנהלת, לא בצד שמפעיל אחרים, המאייש והמפטר. אני עיתונאית שעושה בעצמי, בצד המבצע, תפקיד 'פועלי' משהו". דיין חושבת אמנם כי בגל"צ "יש דינמיקה בריאה הרבה יותר מרוב ארגוני התקשורת האחרים בישראל, ואני בטוחה שמפקדת בעלת כישורים היתה מתקבלת בטבעיות גמורה, מה גם שהתחנה היא מקום קל יחסית לניהול". עם זאת, גם לה יש הסברים למיעוט הנשים שניגשו לתפקיד. הראשון הוא ההסבר הכרונולוגי, האופטימי: "נשים נכנסו בענק לתפקידים עיתונאיים בכירים לפני 10~12 שנה, ולכן היום אין עדיין נשים בתפקידים בכירים, זה עניין של זמן". הסיבה השנייה פסימית הרבה יותר, והיא לדבריה חברתית~מעמדית. "המהפכה עוד לא ניצחה - זה מה שאמרתי השבוע לחברה טובה שלי שקוננה באוזני על אוגוסט הארור, שאין מי שייקח ויבדר את הילדה הקטנה שלה, כי אין יותר קייטנות, כל הסבתות מוצו, כל הקניונים נחרשו והבעל שלה לא מתחיל אפילו להעביר בדל מחשבה בראשו שבאיזה אופן זו גם אחריות שלו. באותה מידה שהחברה שלי מיואשת, ובאותה מידה שדניאל פרידמן לא היה עושה לדעתי לאהרון ברק את מה שהוא עושה לדורית ביניש גם בגלל שביניש אשה, ובאותה מידה שנשים בתפקידים שווים משתכרות שכר שונה, כך אתה עדיין לא רואה מספיק נשים בתפקידי ניהול בכלל ובתקשורת בפרט. כמעט כל שׂדרות הניהול בארגוני התקשורת בארץ נקיות מנשים".

 

בכל זאת היו לנו דוברות צה"ל.

"זו חוכמה קטנה, זה תפקיד שהפך להיות כמו הצנזורית הראשית, תפקידי מפלט לתא"ליות".

 

אז הסיכוי שתהיה לנו מפקדת גל"צ הוא בערך כמו הסיכוי שתהיה אשה רמטכ"ל?

"אני חוששת שבימי חיינו לא יהיה לא זה ולא זה, אבל אין לדעת".

 


amirku@haaretz.co.il  

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

 

__________________________________________