על הרצון ועל התפילה

מאת: מאשה שריד

 

 

עוד:

ההכנה לחיים

עזרה מן השמים

דיכאון כתובנה והבנה לשינוי

הערות על הבודהיזם

אור ואנרגיות - רטטים חדשים

פנג שוואי

חשיבה חיובית

שאלות העוצמה

על דיכאון, אמת וריפוי

כבר הייתי כאן פעם

נשמות תאומות וקרובים שברוח

עולם חדש

"כל הנשים זונות"

התבוננות - הסודות הכמוסים

האומץ לחלום ולהגשים

החווייה החוץ גופית

טראנס מדיום - כמצב, כהווייה

ריפוי המחלה החברתית באמצעות הכוח הנשי

כשהחיים נראים לא הוגנים

מקדמות שפע אינסופי ביקום

איזון ושלווה: טיפול בצבעים

מחלה - החלמה

קמטים

לשפר את תדמית הגוף

מניעת סרטן ונטורופתיה

הארה

 

ועוד:

פניני השראה

 

 

 

 

 

 

 

 

חמש בבוקר, קיץ, שנת 2003. יצאתי מבית החולים "הרצפלד" בגדרה, שם שכבה אמי. נעתי בין הידיעה הברורה שזהו זה, אלה ימיה האחרונים; לבין הידיעה הברורה לא פחות שעוד תרופה, עוד יום, עוד ניסיון, והיא תבריא, ממש תבריא, ותהיה כמו שהיתה פעם.

 

עייפות גדולה שרתה עלי. תחושת מצוקה ולחץ. אמי אושפזה כשלושה חודשים קודם לכן, שבוע לפני שעברנו דירה. הייתי אתה בבוקר ועבדתי אחר הצהריים, או שעבדתי אחר הצהריים והייתי אתה בלילה. את הדירה החדשה סידרתי בין לבין. כבת יחידה, חלקתי במשמרות ליד מיטתה עם אבא, ופעם בשבוע הגיעה דודתי לסעוד את אחותה.

 

התרגלתי לישון בישיבה בכסא, בראש שעון על מיטתה. כשהייתי אתה, היו לי ייסורי מצפון שאני לא בבית עם ילדי. כשהייתי עם ילדי, היו לי ייסורי מצפון שאני לא אתה. ורק בעבודה, בהוסטל לחולי נפש צעירים, יכולתי לשקוע כליל ולהרשות לעצמי איזה שהוא פסק זמן מיסורי המצפון המכרסמים בתאווה.

 

חמש בבוקר, קיץ, שנת 2003. אבא עמד להגיע בשעה שש וחצי, ואני הרשיתי לעצמי להקדים לצאת להתקלח ולהתארגן בבית. נכנסתי לרכב שחיכה לי כסוס נאמן בחניון של בית החולים, סגרתי את הדלת, ונאלצתי להניח את ראשי על ההגה. כל העייפות, הלחץ והמצוקה שנדחקו היטב מתחת לשגרה ההדוקה שארגנתי בתבונה ועמדתי בה בקפדנות, פרצו אל פני השטח. אל מי אפנה לעזרה? מי יעזור לי? מי יקל עלי? מי ישתתף במסע? בן זוגי עובד, והמשכנתא על הבית החדש לא מאפשרת התחמקויות. ילדי צעירים מאד, חברותי וקרובותי כל אחת עסוקה בשלה.  מאין יבוא עזרי?

 

הרמתי ראש אל השחר המפציע מולי, ונהייתי מודעת לגמרי לכך שאין אחר מלבד אלוהים. "אל נא עזור נא לי, אל נא עזור נא לי" ביקשתי וחזרתי וביקשתי.

תחושה טובה התפשטה בי לאט ובטוח: תפילתי נענתה. אני כבר לא לבד.  

אמי רחל נפטרה בשלווה חודש לאחר מכן.

 

בעקבות החוויה שעברתי בחניון של בית החולים "הרצפלד", מצאתי את עצמי באוקטובר 2003 לומדת בתוכנית לפסיכולוגיה ביהדות בהנהלת ד"ר יאיר כספי במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב.

 

בשנה הראשונה ללימודי בתוכנית דיבר ד"ר כספי על אובייקט מעבר (מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכיאטר ורופא ילדים). בפשטנות רבה ניתן לאמר, שאובייקט מעבר הוא חפץ שהתינוק נקשר אליו באופן מיוחד, והוא מאפשר לו לעבור מתלות באמו לעצמאות גוברת והולכת: דובי, שמיכה, רעשן, וכדומה. לשיטתו של ד"ר כספי, האם היא אובייקט המעבר של אלוהים. והורה טוב יודע לתווך לילדיו את אלוהים.

בום!

פיצוץ ראשוני!

זה הרגיש כל כך נכון!

נכון עד עמקי המטען התורשתי שלי!

 

"הן דמה בדמי זורם,

הן קולה בי רן –

רחל הרועה צאן לבן,

רחל – אם האם.

 

ועל כן את דרכי אוחז

בבטחה כזאת,

כי שמורים ברגלי זכרונות

מני אז, מני אז!"

(שני בתים מתוך שירה של רחל)

 

האם זה מה שקרה שם, בחניון של בית החולים "הרצפלד"? האם שם הכרתי בכך שתיווכו לי אלוהים? שאהבתה העצומה, הבלתי מתפשרת של אמא שלי אלי, תיווכה לי את אהבתו של אלוהים?

 

למעלה מארבע שנים חלפו מאז. בשנים האלה התפתחה תודעת חסד עמוקה מאד. חסד בלשון היהודית הוא מתנה שקיבלנו: כישרון, תכונה, יום יפה, אדיבות של נהג בכביש. משהו שגורם לנו להרגיש: "איזה יופי, לא טרחתי ולא עמלתי וקיבלתי מתנה".

 

בשנים האלה זיהיתי אלילים. אליל הוא ערך שנהפך בתוקף הנסיבות לערך עליון, ואנחנו מקריבים לו שלוות נפש, שמחת חיים, ולפעמים, כן, את עצמנו, את ילדינו: פרנסה שנהפכה לקריירה; כיבוד אב ואם שנהפך לביטול עצמנו; ביקורת עצמית בריאה שנהפכת לשופט מחמיר על במה נישאה, שופט שאפילו אינו מתבונן בך מרוב שאתה עלוב ומלא חטאים.

 

בשנים האלה נרכשו הכלים לזיהוי חטא, עונש, מצווה. מצווה בשפה היהודית היא מעשה מעשי לחלוטין שיש לעשות או לחדול מעשייתו. מה שאנו קוראים בישראלית "מצווה", נקרא ביהודית "גמילות חסדים"

(נדמה לי שאצל אדם ברוך קראתי לראשונה את ההבחנה בין "שפה יהודית" לבין "שפה ישראלית").

 

השנה אנו מעמיקים בזיהוי הרצון וכתיבת תפילה אישית.

זיהוי הרצון הוא תהליך מחייה נפשות. ראשית, רצונו של אדם – כבודו. יש לכבד כל רצון באשר הוא רצון. וכדי להביא את הרצון למקומו הבריא, המקובל עלינו והמועיל לנו, יש לבדוק את שורשיו. לשיטתו של ד"ר כספי, אנו מעבירים את הרצון מ"בקשה מבני אדם" ל"בקשה מאלוהים"; ואז כותבים תפילה.

 

מה היה הרצון העמוק של האשה העייפה ההיא, בחניון של בית החולים "הרצפלד" בחמש בבוקר בקיץ 2003? האשה ההיא הרגישה בדידות. לא רק מפני העומס שהוטל עליה לעמוד בו בסיועם של אב אחד ודודה אחת שהיו שרויים בצער בעצמם. בדידות גם מפני הצפוי לה כיתומה. בדידות מפני הצפוי לה בלי האם שאהבה אותה בוודאות, בכל ליבה, ללא פשרות והשגות, אהבה שהיא חסד גדול מאד.

 

האשה ההיא רצתה מישהו שיהיה אתה בבדידותה.

רצתה הבטחה שמישהו ילך איתה תמיד גם כי תלך בגיא צלמוות.

שמישהו יאהב אותה תמיד, ויסלח לה תמיד, ויקבל אותה כמות שהיא.

ואמנם, אין אדם שיכול לתת את כל אלה.

 

עם זאת, עצם התהליך של זיהוי הרצון וביטויו בפני הכל-יכול והכל-מכיל, הוא תהליך העשוי להוליד מתוכו ביטוי רצון בפני אדם. ביטוי רצון בניגוד לביטול רצון. ביטוי רצון שמבוטא בתוקף האישור והסמכות שקיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו, באמצעות התפילה.

 

זיהוי הרצון העמוק, הרצון המקורי, הבקשה שיש לבקש מאלוהים, מאפשר לנו להרשות לעצמנו לבקש. דווקא מי שמאמין בכוחו של רצון ובכוחה של בקשה עלול להסס לבקש, מתוך חשש שבקשתו אינה נכונה דיה, אינה זכה דיה, ואף עלולה להזיק. כשעולה הרצון העמוק אל פני השטח זיהויו מוחלט! אין היסוס! אין פקפוק! ומכאן אפשר לבקש ללא כל חשש.

 

לאחר ביטוי הרצון נכתבת התפילה. ונקראת. שוב ושוב. עד שמרגישים היענות. לפעמים מרגישים צורך לחזור לתפילה מסוימת. לפעמים אין מרגישים צורך לחזור אליה, לאחר שנתקבלה תחושת היענות.

 

מה עלול למנוע מאיתנו לבקש? בעיקר, עבודת אלילים, דהיינו, ראיית אלוהים באופן צר וחלקי.

אחד האלילים הוא "הבמאי הכל יכול", או, בשמו הידוע יותר "התוכנית הגדולה". לפי זה יש לאלוהים מחזה רחב יריעה, והדמויות, אנחנו, מתנהלות בו על פי בימוי חכם, רחום והגיוני, אך קבוע ובלתי ניתן לשינוי. חלקנו במחזה הוא לאפשר ל"במאי" הזה, או שמא אומר ל"במאי תיאטרון הבובות" הזה, להפעיל אותנו, ובבוא היום נראה עד כמה היה תפקידנו במחזה תפקיד הגיוני, ראוי ורחום. זהו אליל של חוסר שליטה מוחלט בחיינו.

 

אליל אחר הוא "המכונה": אנחנו נפקיד בבטן האליל פתק, או נקריב לו קערת פירות, ובקשתנו תתמלא לכל פרטיה ודקדוקיה. זהו אליל של שליטה מוחלטת בחיינו.

על כך אמר התנא רבי טרפון: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (מסכת אבות ב כ"א). דהיינו, ריבונו של עולם יעשה את שלו, אבל גם אתה מוטל עליך לעשות את חלקך.

היהדות היא דת הבחירה. קין הנסער, הזועם והפגוע מדחיית מנחתו ע"י אלוהים, מקבל מאלוהים את ההנחיה הבאה: "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ,  ואליך תשוקתו, ואתה תמשל בו" (בראשית פרק ד פסוק ז). דהיינו, התשוקה לחטוא נמצאת כל הזמן בסביבה הקרובה, בפתח ביתך ממש, גם אם לכאורה תיטיב לשאת את נסיבות חייך וגם אם לאו. אבל, בידיך הבחירה,

אם לחטוא ואם לא. יש אפשרות לחשוב, להחליט, ולבחור.

 

בסופו של דבר, מתוך קנאה על העדפת אלוהים את מנחתו, קין בוחר להרוג את הבל במהלך מתוכנן מראש. הוא מזמין אותו לצאת לשדה ("ויאמר קין אל הבל אחיו" שם שם פסוק ח) והורג אותו בשדה.

לא חטא קדמון.

לא טרגדיה יוונית כתובה היטב אך בלתי ניתנת לשינוי את גחמות האלים.

אלא זכות בחירה ברורה וחד משמעית.

רבי עקיבא אומר: "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה" (פרקי אבות ג', ט"ו). שוב: הרשות נתונה!

ומהו "רוב המעשה"? מהו החיבור בין הרצון, התפילה, והמעשה? המעשה, או המעשים, נעשים ללא הרף, כי אנשי פעולה ומעש אנחנו. ביטוי הרצון המקורי בתפילה מכוון את מעשינו לכיוון הרצוי לנו. המעשים הופכים יעילים יותר, מפני שזיהוי הרצון וביטויו בתפילה מאפשרת למעשים להיות מכוונים, תרתי משמע, אל התוצאה הרצויה.

אם כן, אל תהססו. זהו את רצונכם העמוק, וכתבו תפילה. ויהי רצון מלפניו שתיענינה תפילותיכם לטובה, במתיקות, ובמהרה בימינו אמן.

לצורך מידע נוסף מומלץ לחפש ברשת את "יאיר כספי" ו"יששכר עשת".

 

כתבה: מאשה שריד, תלמידה בתוכנית לפסיכולוגיה יהודית במרכז "צימבליסטה" באוניברסיטת תל אביב בהנהלת ד"ר יאיר כספי.

מייל: lsamurai@012.net.il  

 

    

  מעניין? שילחי לחברה                        תגובה: הגיבי על הכתבה         

__________________________________________