להיות אכזבה (מתאריך 24.12.09)

אני נמצאת בתהליך הזה שנקרא "מעבר". אני רוצה קצת להסביר על זה יותר. מי שממש רוצה הרחבה ילך לספר של ויליאם בריג'ס: "מעברים והתחלות חדשות". מעבר בשונה משינוי הנו תהליך שבו יש סיום (שגם הוא בתוכו מורכב מכמה שלבים) אמצע (איזור ניטראלי) והתחלה חדשה. כשאנו אומרים שינוי אנו מתכוונים לשינוי החיצוני הפיזי של הדברים (מעבר דירה, שינוי אזור מגורים, החלפה עבודה, נישואין גירושין וכיוב'). המעבר הנו תהליך פנימי, סמוי ואינו נראה לעין, שיכול להתלוות לכל השינויים הנ"ל, יכול להיות התוצאה שלהם או ההתחלה. העניין עם מעבר הוא שהוא כרוך גם בויתור. ועל זה דיברתי. ויתור על משהו פנימי, איזשהי הבנה פנימית.
 

חלק הסיום של תהליך המעבר מורכב משלבים של ניתוק, פירוק, השלת זהות, התפכחות ואיבוד כיוון. השלב הניטרלי כולל בתוכו בעצם כלום. תחושת ריק בעיקר, מעין הבנה על מה שהיה, מושג כלשהו על מה שקורה עכשיו ולא מעבר. מעין לימבו שכזה. האזור הזה חשוב מאוד. בחלק הזה מתרחשים כל השינויים הפנימיים, צפות כל ההבנות והתובנות. והאזור הזה מאוד קשה לשהייה בו. החלק הבא הוא ההתחלה החדשה, חלק שבו מתחילים לצאת ולנבוט כל מיני דברים או רעיונות שעלו באזור הניטרלי, דברים מתחילים להסתדר, ויש תחושה שדברים חזרו למסלול, רק שאנו נמצאים בו אחרת, או לחילופין יש תוצאות - שינויים שאנו מבצעים בחיינו.

אני יצאתי למסע הזה. מבלי לשים לב. אני מתארת את התקופה הנוכחית כאזור ניטרלי. לפעמים נראה לי שאני עוד מתנתקת ממה שהיה פעם, בשלבים של השלת זהות. לרוב מבולבלת וחסרת כיוון. אבל הבנתי עוד משהו. בשבוע שבועיים האחרונים אני מסתובבת עם כל מיני מחשבות - שוב - מה לעשות, באיזה כיוון לפעול, לחפש כבר עבודה חדשה, מה אני יעשה שנה הבאה, לאיזה לימודים להרשם, חושבת על כל הדברים שאני רוצה, איך להשיג אותם וכו' וכו' מאוד פרקטי. לתומי חשבתי אולי זאת ההתחלה החדשה שעליה דיברתי? האם היא כבר הגיעה?

הבנתי שאני רק מנסה לברוח מתחושה מאוד קשה וממחשבות מאוד מפחידות שעולות. האפשרות שאיכזבתי, איכזבתי את המורים שלי באוניברסיטה, את המשפחה, חברות מהעבודה, אנשים שטיפלתי בהם. אני כשלון בעיני עצמי בעיני אחרים. אני אשאר תקועה בבית הזה, בלי תואר שני, בלי הקריירה שחלמתי עליה, כל מה שרציתי לא יתגשם לעולם, אני אשאר לעד עובדת זוטרה בחנות, מוכרת שאף אחד לא זוכר. חותמי לא יושאר בעולם (ועדיין לא אמרתי מילה על זה שאני רווקה נטולת חבר!!!!).

אתמול הזכירו לי דבר חשוב מאוד: "what ever you resist  - persists".
בלימודי האימון למדנו דבר חשוב מאוד. מה שאתה לא יכול להיות איתו (what you resist) תהיה איתו, תשאר שם, כמו להוריד את הראש מתחת למים, בלי אוויר. בסופו של דבר תפתח סיבולת... אבל גם יהיה רגע בו תוכל להכיל את הדבר הזה בתוכך, תוכל להכיל את האפשרות הזאת, את הפחד הזה, עד שהוא יעלם, ולא יגע בך יותר. הרי מה דוחה אותנו? עם מה קשה לנו הכי? עם הפחד הכי כמוס שלנו, עם מה שאנחנו פוחדים ש"ידבק" בנו, אולי כי אנחנו חוששים שהוא קיים בתוכנו. ואולי הוא קיים באמת. אבל אם נמשיך להתכחש אליו ולברוח ממנו, הוא יגדל ויגדל, יעשה יותר ויותר מפחיד, עד שיום אחד נגלה שאנחנו מה שפחדנו ממנו כל הזמן.
העניין הוא שצריך ללמוד שזה לא כל כך נורא (כנראה). ואם נאפשר לעצמנו, אם אני אאפשר לעצמי להרגיש את מה שאני הכי מפחדת ממנו, בסוף אני אלמד לקבל את עצמי, ולהכיל את האפשרות, שכן אולי נכשלתי, אולי טעיתי, אולי איכזבתי. כי נכשלתי וטעיתי ואיכזבתי. אז אני נשארת עם זה, עם התחושה הזאת, שמה לי תווית דמיונית על הבגד. עד שזה לא יזיז לי יותר. עד שאני לא אפחד מהתחושה הזאת יותר.

להיות אכזבה.

איזה הקלה זו תהיה!

 

באהבה,

מישל.

מישל סולקין, 28, רווקה, עובדת סוציאלית במקצועה. לקחה פסק זמן מהמקצוע על מנת למצוא מחדש את התשוקה לעשייה, הייעוד וכל מה שביניהם.

 

ליצירת קשר:

michellesulkin@gmail.com

054-6306109

 

הפרק הבא: האמת

_____________________